העברית שלנו והעברית הקדומה (Contemporary Hebrew and Ancient Hebrew)

‫ר"ר מאיר פעיל‬ ‫עצמאות‬ ‫תש"ח‪-‬תש"ט‬

‫ספריית‬

‫"אוניברסיטה משוררת"‬

‫קצ'! חיברך ראשי ‪ I‬גלי צה"ל‬ ‫בחסרת אךניברסיטת תל‪-‬אביב‬

‫עררנת הסררה‪ :‬תרצה ירנל‬

‫יועץ אקדמי‪ :‬פרופ' חיימ שקד‬

‫אליעזר רובינשטיין‬ ‫העברית שלנד‬ ‫‪,‬העברית הקדדמה‬

‫ספרית ייאוניברסיטה משוררת"‬

‫קציו חינרר ר<ושי ו גל‪-,‬צה"ל‬ ‫בחסרת <ורניברסיטת תל‪<-‬וביב‬

‫עררר הסםריה ‪ :‬יראל רםל‬

‫עררכת הטררה כגל‪ ,‬צה"ל‪ :‬תרצה ירכל‬ ‫ירעץ ‪c‬נקרם‪ : ,‬םדר ‪ ' D‬חיים וורקר‬

‫פררפי אליעזר ררבינשטיין‬ ‫חרג ללשרן ענרית‬ ‫ארנינרסיטת תל‪-‬אנינ‬

‫העברית שלנד‬ ‫דהעברית הקדדמה‬

‫מטכ"ל ‪ I‬קציו חיניו ראשי‬

‫‪L‬‬

‫‪I‬‬

‫גלי‪-‬צה"ל‬

‫י‬

‫משרד ו‪:‬ב חון‪ -‬ו‪:‬ו‪:‬וצאו‪:‬‬

‫‪ M‬ןר‬

E. Rubi ‫ח‬stein CO‫ח‬temporary Hebrew and A ‫ח‬cient Hebrew

‫ יהררה ערפר‬:‫הביא לרפרס‬

‫י‬

:'‫מטי קטלרג‬

ISBN S6 -01 6-809 @

l‫ משרר הכ'טחי‬- ‫כל הזכר'ית שמיררת למר'נת 'שראל‬ ‫ תל אכ'כ‬,‫טירר יגרפס כרפיט נ"רט כע"מ‬ 1980-

‫תשמ"א‬

AII rights reserved to thc Ministry o( Defc ‫ ת‬ce. Israe ‫ו‬ ( www.modpublishing.c

‫ס‬. il )

( www.mod.gov.il ) 4 5 6 7 8 9 10 11 12

‫התרכו‬ ‫םתח רבר‬

‫‪..•....•.......‬‬

‫םרק אי‬ ‫לשרננררלשרן המקרא ‪.‬‬

‫‪.‬‬

‫‪9‬‬

‫םרק בי‬ ‫מערבת הזמנים בלשרן המקרא‬ ‫םרק ני‬ ‫הזמן בסיםרר המקרא'‬

‫‪7‬‬

‫‪4‬ר‬

‫‪,‬‬

‫‪, ,‬‬

‫םרק רי‬ ‫שתי הלשרנרת שבקרבנר‬

‫‪, ...•......‬‬

‫‪zo‬‬

‫‪..........•.‬‬

‫‪Z7‬‬

‫‪....•.‬‬

‫‪34‬‬

‫‪...•.....‬‬

‫‪40‬‬

‫םרק זי‬ ‫ביצר יוצרת העברית את המל‪,‬ם שלה; משקל‪,‬ם ומשמעויות‬

‫‪, ..‬‬

‫‪47‬‬

‫פרק חי‬ ‫םעל‪,‬ם ארגיקטיבי'ם וםעלים המביעים מצב רנשי; מערברת‬ ‫‪, . , . , ,‬‬ ‫של צררות ומשמעריות‬

‫‪, , .‬‬

‫םרק הי‬ ‫תיארר הםרעל בעברית‬

‫‪,‬‬

‫םרק רי‬ ‫אוגרים חרשים רחרשים ירתר‬

‫םרק טי‬ ‫המורוסים וצורות הםועל‬

‫‪, ...•.....‬‬

‫‪,‬‬

‫‪,‬‬

‫‪,‬‬

‫‪,‬‬

‫‪S4‬‬

‫‪60 ..‬‬

‫פרק "‬ ‫כך זזה המשמעות‬

‫‪, , ..•...........••..•..‬‬

‫פרק 'ייא‬ ‫פעל‪,‬ם שמסגרתם התחכ'ר'ת השתבתה‬

‫‪, ..‬‬

‫‪66‬‬

‫•‪•...••.......‬‬

‫‪71‬‬

‫פרק 'ייכ‬ ‫מש'מוש מושאל כלשון למשמעו'ות קכועות תרשות‬ ‫פרק 'ייג‬ ‫תצורה חרשה כלשון הר'כור ‪.‬‬ ‫כ'כל‪,‬וגרפ'ה ‪. . . . .‬‬

‫‪77‬‬

‫‪83‬‬

‫‪.‬‬

‫‪..‬‬

‫‪..‬‬

‫‪..‬‬

‫‪..‬‬

‫‪..‬‬

‫‪..‬‬

‫‪88‬‬

‫פתח דבר‬ ‫מ ‪IP.‬ס ספר קטו זה עולה השאלה‪ ,‬מה כיו לשוננו אנו לכיו הלשוו‬ ‫העכרית הקרומה‪ ,‬לשונם של אלו שריכרו כאו עכרית כימי המקרא‪ .‬כיו‬ ‫דוכרי העכרית איו שאלה זאת מיו‪ n‬רת לרורשי העבר המוכהקים‪ .‬היא‬ ‫צפה ועולה שוכ ושוכ כמ‪ n‬שכתם של כני תרכות דכים‪ .‬המיו‪n‬ד לנו‬ ‫הוא‪ ,‬שיום יום אנ‪ n‬נו כאים כמגע עם העכרית הקדומה‪ :‬אנ‪ n‬נו מרכים‬ ‫לקרוא טקסטים הכתוכים כעכדית קרומה‪ ,‬ויותר מזה אנ‪ n‬נו ‪n‬שים‬ ‫שהעכרית הקדומה ‪n‬יה כקרכנו‪ ,‬עם הרגשתנו‪ ,‬שלשוננו נכדלת הרכה‬ ‫מהלשוו המקראית‪ ,‬אנ‪n‬נו כטו‪n‬ים שיריעתנו את לשוננו אנו מקנה לנו‬ ‫יכולת להכיו יפה טקסט הכתוכ עכרית קדומה‪ .‬גם אם איו אנ‪ n‬נו מנסים‬ ‫להצדיק את הדכר הצדקה עיונית‪ ,‬אנ‪ n‬נו רואים כהיסטוריה של הלשוו‬ ‫העכרית פלא‪ ,‬וכך השאלה היא שאלה מדכזית כתרכותנו‪.‬‬ ‫תשוכה מלאה לשאלה לא תינתו אלא לא‪ n‬ר עיוו מעמיק ור‪n‬כ מאד‬ ‫ככל פרקי הלשוו‪ .‬המכקש לקכל תשוכה טוכה ילמד ת‪n‬כיר לשוו‬ ‫המקרא‪ ,‬תורת ההגה והצורות ולימודים א‪n‬רים‪ ,‬כספר קטו זה לא‬ ‫כיקשנו אלא לשטו ‪ n‬דוגמאות מרכזיות‪ ,‬שהו ‪ n‬לק מו התשוכה המלאה‪,‬‬ ‫ואיך לפנינו אלא מכ‪n‬ר סוכ"קטיכי‪ .‬גם אם כמה סוגיות שהוארו כאו‬ ‫נ‪ n‬שכות סוגיות כעלות ‪ n‬שיכות מיו‪ n‬דת‪ ,‬סוגיות א‪ n‬רות הוכאו כאו‬ ‫כגלל העדפה אישית; פרקים אלו עלי כמ‪n‬שכתי‪ ,‬כשכיקשתי להשקיף‬ ‫על הנוף השקפה כוללת‪,‬‬ ‫כיקשתי להעלות כאו סוגיות מת‪ n‬ומי הכלשנות השונים‪ :‬שימושי‬ ‫הזמנים‪ ,‬המורפולוגיה של העכרית ות‪n‬כירה‪ ,‬ככל פרקי העיוו עמדה‬ ‫כמרכז הסמנטיקה‪ ,‬דכר זה הוא תולדת התפיסה‪ ,‬שהי‪ n‬ס כיו משמעותם‬ ‫של דכרים לכיו הצורה הלשונית שכה הדכרים ממומשים הוא מרכז‬ ‫העיוו הלשוני‪.‬‬ ‫אם כעקכות העיוו כמכ‪ n‬ר קטן וה יכוא עיוו של ממש כסוגיות המלאות‪,‬‬ ‫יהיה שכרנו מלא‪.‬‬ ‫פרופסור אליעזר רוכינשט"ו‬

‫פרק‬

‫‪'X‬‬

‫לשינני ילשיו המקרא‬

‫הלשוו העכר'ת ה'א פלא!‬ ‫לפנ' שלישת אלפ' שב'ם ד'כדי כארץ עכר'ת‪ ,‬יהנה העכד'ת ח'דשה את‬ ‫עלומ'ה‪ ,‬ועתה ה'א לשיי ח'ה‪ .‬גם אם העכר'ת של ה'ים א'בה ארתה‬ ‫לשוי שר'ברו בח אכות'נו‪ ,‬פלא הוא‪.‬‬ ‫אדם שאינך בלשי ‪,‬הקררא את ספר שופסים ‪,‬יאמר ‪ K‬יבטך ‪ K‬יטיבית‪,‬‬ ‫שגדעוו דיבר באיתה לשיו שאבי מדבר'ם בה ה'ים‪ .‬אבל מ' שמהרהר‬ ‫כמהות ההוו'ה הבקראת לשוו‪' ,‬הסס לומר ואת‪ .‬כלשו הצמור‬ ‫לקר'טר'ינ'ם מיכהק'ם 'אמר‪ .‬שואת עכר'ת וואת עכר'ת‪ ,‬אר א'ו שת'הו‬ ‫אותה שפה‪.‬‬ ‫נשאלת השאלה מה' ההוו'ה הנקראת לשוו מסו'מת‪ .‬לשונם של‬ ‫הס'ב'ם א'נה עבר'ת‪ ,‬שהר' 'ש שונ' כ'ו הלשינות באוצר המל‪,‬ם‪ ,‬כררר‬ ‫'צ'רתו של המל‪,‬ם וכהגא'ם‪ .‬א'ו חוק'ם המגשר'ם כ'ו מרכ'כ' לשוו אחת‬ ‫לכ'! מדכ'כ' הלשון האחרת‪ .‬אם יימצאי צדד'ם שךי'ם ב'ו שת'‬ ‫הלשונות‪' .‬ח'ו אלה צדד'ם כלשנ"ם כלל"ם מאיד‪ .‬שא'נם מע'דים על‬ ‫קשר בלשהו ב'ו הלשונות‪ .‬כללו של רכר‪ :‬מבוח 'ד'עת עכר'ת א'ו ‪K‬רם‬ ‫לימד להכ'ו ס'ב'ת‪.‬‬ ‫העדבית קרדבה 'דתד לעבד'ת‪ .‬קל להג'ע למסקנה‪ ,‬שהעבד'ת‬ ‫והערכ'ת ועיד הוו'ות לשונ'ית 'יצרית משפחה אחת של לשיבות‪ ,‬ה'א‬ ‫משפחת הלשינית השמ'ות‪ .‬כשת' השפות 'ש מלות 'סוד שיית המע'דית‬ ‫על ק'רבה כמיצא‪ ,‬ק'רבה שא'בה תילדת השפעה תרבית'ת מאיחרת‪,‬‬ ‫אמנם לעת'ם קדיבית נכדלית המל‪,‬ם הקריבית כה'גי"!‪ ,‬אבל מתיר‬ ‫האחת אפשד להב'ר את האחרת‪ .‬אנחני מוה'ם כערב'ת תופעית‬ ‫דקדוק'ית מרבו'ית המקרכית אותה לעכר'ת‪ .‬כנ'גוד לשפית אחרות 'ש‬

‫ס‪,‬‬

‫אוניברסיטה משוררת‬

‫כערכית ככעכרית מערכת כניינים‪ ,‬והמלים יצוקות משורש ומשקל כפי‬ ‫שהרכר כעכרית‪ .‬למרות שרוכ הצורות כעכרית אינן זהות לצורות‬ ‫המקבילות להן בערבית‪ ,‬יבול הבלשן לרשום מערכת חוקים שתגשר כי!‬ ‫!;‪~'~'?:‬לב‪'",‬ריי'~ו ‪ ,Y‬ואף הצורות ו ‪ I2R‬לנ ‪-‬‬ ‫הצורות‪ .‬כך הרבר בזוגות‪:‬‬ ‫מ‪,?R‬ל‪ ,‬הבראןת רחןקןת זן מזן‪ ,‬ניתנןת לקישןר בחןקים פשןטים‬ ‫הפןעל‪,‬ם על מלים רבות כעברית וכערכית‪.‬‬ ‫והנה למרןת הקירבה בין שתי הלשןנןת‪ ,‬בןוראי לא גאמר שהעברית‬ ‫והערבית ה! שפה אחת; מכוח ידיעה מושלמת של עבדית לא ידע ארם‬ ‫ערבית‪ ,‬ןידיעת החוקים הקןשרים את העברית לאחיותיה השמיות אינה‬ ‫מקנה שליטה בערבית‪.‬‬ ‫נפנה עתה לשכבןתיה של העברית‪.‬‬ ‫המקדא כתוב עכדית‪ ,‬וספדות חזייל בתובה כחלקה עבדית‪ .‬יש שלשו!‬ ‫המקרא ולשןן חזייל משמשות אותן סופר בשתי יצירות שונות‪ ,‬ושתי‬ ‫היצירןת מןבנות לקןרא במידה שווה‪ .‬עןבדה זן והעןבדה שאבותינו הם‬ ‫שדיברו בשתי הלשונות ‪,‬מביאות אנשים לומר‪ ,‬שזאת עכרית ןזאת‬ ‫עברית‪ .‬אדם שאינו בלש! אינו רגיל למסזר לעצמז דין זחשבז! על מהןח‬ ‫הלשן! שהןא נזקק לה‪ .‬הוא עשןי להרגיש שיש הבדל לשוני בי! שני‬ ‫טקסטים‪ ,‬אבל הןא לא יכליל הכללןת‪ ,‬ןלא יתחןם תחןמים לשתי‬ ‫ההןויות הלשוניות‪ .‬תלמיד‪-‬חכם המצןי אצל המקורןת יזהה את‬ ‫מקךדךתיו הלשוניים של כל טקסט‪ ,‬אבל רק בלשן המשןוה את תופעות‬ ‫הלשו! בצודה שיטתית יעורר את השאלה‪ ,‬אם לשו! חזייל ולשון המקרא‬ ‫ה! לשןן אחת‪ .‬הכלש! ישים לב לכר‪ ,‬שאוצר המלים בשתי הלשונןת‬ ‫שונה למדיי‪ ,‬למרות הקירכח הרבה ביניהן‪ .‬בצד מלים שוות יש מלים‬ ‫חמצןיךת רק כמקרא ןאינ! מצויות כלשון חזייל‪ ,‬ולחיפר‪ .‬יתר על כ!‪ ,‬רןכ‬ ‫המלים בשתי חלשונות שינו את משמעויותיחן‪ ,‬ולפעמים עד בלי חכר‪,‬‬ ‫לקח במקרא שונח מלקח בלשןן חזייל‪ ,‬הקרוכ במשמעןתו לקנח בעבדית‬ ‫של ימינן‪ .‬נתי על שפע משמעזיןחין בעבריח המקראית שןנח מבחי‬ ‫כלשו! חזייל‪ .‬השוואח שיטתית של משמעןיןת חפעלים בלשון חמקרא‬ ‫ובלשן! חזייל מראה שרוב הפעלים שינו משמעןיותיהם‪.‬‬ ‫אין ספק שדקדוק לשון המקרא קרוכ ללשןן חכמים‪ ,‬אבל יש ביניהם‪,‬‬ ‫הבדלים של ממש‪ :‬אי! חפיפה בכניינים; יש בניינים בלשו! חמקרא‬ ‫וכלשןננו‪ ,‬חחסרים בלשון חזייל; אין שוןיון בהוראןת הבניינים‪ ,‬ויש‬ ‫חבדלים במבנה ח משפטים‪ .‬השוואות מאלפות בעניי! זח מצויות כספריו‬ ‫של אבא ב!‪-‬דןד‪.‬‬ ‫ןכן לשו! חמקרא ולשןן חזייל קרןבות זו לזו‪ ,‬עד שאנן משחמשים‬

‫העבריה שלבי יהעבריה הקרימה‬

‫רר‬

‫בשתיהי בלשונני‪ ,‬יעם זאת הי דחיקית למד" די מזי‪.‬‬ ‫בך נשאלת השאלה‪ ,‬מתי לפנינו לשוי אחת ומתי לפניני לשונית‬ ‫קדיכית‪ .‬ייתב! שהבלש! יתקשה לקביע‪ ,‬עד במה עשייית לשינית להיית‬ ‫שונית ילה יחשב‪ ,‬עם זאת‪ ,‬לשין אחת‪ .‬בל הבללה המעניקה להוויית‬ ‫לשיניית ביניי‪ ,‬בגי!‪ :‬עבדית‪ ,‬עדכית או אנגלית‪ ,‬נשענת על המשיתף בי!‬ ‫לשינית‪ .‬הכללה כדאת מתמקדת כמשיתף ימתעלמת מ! המפריד‪ ,‬יאי!‬ ‫באן בללים ברורים יאחידים‪ .‬יש ששחי לשונות קרובות מבונות בשני‬ ‫שמית‪ ,‬ייש שלשינית רחוקות וי מדי מבונית בשם אחד‪ ,‬גם אם יש בשם‬ ‫תוטפת מפרידה בגין‪ :‬עברית‪-‬מקראית אי עבריתחדייל‪ .‬מבריעים באן לא‬ ‫רק קריטריינים בלשנ"ם‪ ,‬אלא גם קריטריינים היטטור"ם שינים‪ ,‬יבן‬ ‫חשיבה לענ"! דה השאלה אם בלשי! מטיימת נבתבה טפרות‪ ,‬אי שלשי!‬ ‫די היא רק לשי! דיביר‪ .‬חשיב לענ"ננו שלשי! המקרא ילשי! חזייל אינו‬ ‫לשי! אחת‪ .‬השאלה אם אפשר לקריא לשתיה! בשם אחד היא משנית‪.‬‬ ‫בך גם נאמר ‪,‬שהעברית של היים ילשין גדעי! השיפט אינן לשי! אחת‪,‬‬ ‫יזאת למרית העיבדה שהקירבה ההיטטירית והאחנית שביניה! נראית‬ ‫מצדיקה ביניי משיתף לשתי ההיייית הלשיניית‪.‬‬ ‫באשר אנחנו מבקשים להשוות את לשוננו ללשוי המקרא‪ ,‬עלינו‬ ‫לשאיל‪ ,‬מה הם מקורית הידע על העברית הקדימה‪ .‬שאלה זאת עשייה‬ ‫להתמיה את מי שאיני בלש!‪ ,‬שב! לפניני טפר גדיל‪ ,‬המקרא עצמי‪,‬‬ ‫שהיא תעירה מקיפה כייתר המעידה על לשין התקיפה הקדומה‪ .‬אבן‬ ‫התנייך עשיי למטיר אינפידמציה במעט מלאה בתחום איצר המלים‪.‬‬ ‫ההקשרים השינים של המלים מלמדים על משמעויותיה! המדויקות‪ ,‬גם‬ ‫אם יישפך איר ניטף על המשמעויית ממקירית אחרים‪ .‬גם התחביד‬ ‫מתגלה במקדא במעט במליאי‪ :‬הבלי שבו נמטר המקרא מטפיק לחלוטין‬ ‫למטירת מבנה המשפטים‪ ,‬טדר המלים ידרבי התקשריתן של המלים זי‬ ‫לזו‪.‬‬ ‫בתחומי לשון מטוימים ערות המקרא אינה מטפיקה לשחדור הלשון‪ .‬בך‬ ‫הדכר בתחים ההגה יצירת המלה‪ .‬הניקיד שבתנייך אינו עדית מטפקת‪.‬‬ ‫הטקטט‪-‬המקראי ניקד למעלה מאלף שנים לאחר שנאמרי הדברים‪,‬‬ ‫וקשה להחליט‪ ,‬מהי המציאית הלשינית שאיתה הנציחי הנקדנים‪ .‬האם‬ ‫הם הנציחי מםורת שעברה מדיר לדיר‪ ,‬אי אף הנציחי את לשינם הם‪.‬‬ ‫ואם מטירת בזאת לפניני‪ ,‬יש לשאול מה עומקה‪ ,‬עד לאיזה תקופה היא‬ ‫מגעת‪ .‬ינחלקי בבך חבמים‪ .‬בלי טפק אפשר לקבוע‪ ,‬שהמטירת‬ ‫שהינצחה בטקטט המנוקד אינה מישבת את עיבדו תיה מימי השופטים‪.‬‬ ‫יחיזרת השאלה למקימה‪ :‬איך דיבדי עבדית בתקופה הקדימה?‬

‫‪12‬‬

‫אוניברסיטה משודרת‬

‫חמקרד חהשרב בירתד לידיעת חעבדית‪-‬חמקד‪ K‬ית הר ‪ K‬ההשרר ‪K‬ה‬ ‫ללשרנרת חשמירת ה ‪K‬חדרת‪ .‬הקידבח שבין חעברית לבין ה בנענית‪,‬‬ ‫ח ‪ K‬דמית‪ ,‬חעדבית ר ‪ K‬ף ח ‪ K‬בדית מרבדחח לחירת תרלרח של קשר‬ ‫ד ‪K‬שרני בלשהר ביניחן‪ .‬חיר בררד‪K‬י נם חשפערת חדדירת מ ‪K‬רחדרת ירתד‬ ‫עקב מגע בין שתילשרנרת בתקרפח מ ‪K‬רחדת יחסית‪ .‬מבל מקום‪,‬חשרר ‪K‬ה‬ ‫לשרנית חי‪ K‬מ ‪ K‬לפת מ ‪K‬רר‪K .‬ם גרשרם זר בצד זר צרדרת מקבילרת‬ ‫בלשרנרת חשמירת חשרנרת‪ ,‬נרבל לשעד השעררת בדבד צרררת חמלים‬ ‫בעבדית חקדרמח‪ .‬מחקד משררח בזח עשרי לקרבנר למרצ ‪ K‬חצרדרת‪K .‬ך‬ ‫גם הר ‪ K‬ל ‪ K‬ישיב תשובח בררדח לש ‪ K‬לת מחרת חלשרן בבל תקרפה‬ ‫מתקרפרת חעברית‪.‬‬ ‫מידע חשרב עשרי לחימצ ‪ K‬בתעתיקי חעבדית בדדכי חבתיבח של‬ ‫שפח ‪ K‬חדת ר ‪ K‬ף בתערדרת שלשרנן לשרן ‪ K‬חדת‪.‬‬ ‫מקרר חשרב חר ‪ K‬מכתבי תל‪-‬עמדנח שבמצרים מחמ ‪ K‬ח ח ‪ 14-‬לפנח"ס‪.‬‬ ‫בתקרפח ז ‪ K‬ת חסר שליטי כגען בצלם של מלכי מצדים‪ ,‬רחם פנר לשלטרן‬ ‫חמדכזי שבמצדים בחתכתברירת מדינירת‪ .‬לשרן חדיברד של שליטי כנען‬ ‫חיתח כנענית‪ ,‬לשרו חקדרבח לעברית‪ .‬שתי חלשרנרת כח קדרברת‪ ,‬עד‬ ‫שיש הדר ‪ K‬ים בחן לשרן ‪ K‬חת שהסתעפח לכמח חסתעפרירת‪ .‬חשליטים‬ ‫חמקרמיים כבנען כתבר ‪ K‬ת מבתביחם ב ‪ K‬כרית שנחגח ‪K‬ז ביחסים‬ ‫בין‪-‬ל ‪K‬רמיים‪ ,‬מכתבי תל‪-‬עמרנח נכתבר‪ K ,‬ם כן ב ‪ K‬כרית כידי ‪ K‬נשים‬ ‫שדיבדררחשבר כנענית‪.‬‬ ‫שליטי כנען בררד ‪ ' K‬חיטיבר לדבד בלשרנם חנ;ז‪ ,‬חלשרן ח כנענית‪K ,‬ך‬ ‫בלשרן ח ‪ K‬בדית של מבתביחם נפלר שיברשים‪ .‬שיברשים ‪K‬לר מקרדם‬ ‫בכנענית‪ .‬במלים שונרת בטקסט משתקפת חצררח חכנענית רל ‪ K‬ח ‪ K‬כדית‪.‬‬ ‫במקרמרת שרנים ‪ K‬ף חרסיפר הכרתבים תרספרת בכנענית‪ .‬חתשובח‬ ‫לש‪ K‬לח‪ ,‬כמח מרעילים שדירים ‪K‬לר שעיקדם ‪K‬ברית ירתד מכתרברת‬ ‫כנענירת‪ ,‬נערצח כמחרת חכתכ ח ‪K‬כדי‪ .‬חכתכ ח ‪ K‬כרי חיח כתב חכרתי‬ ‫בניגרד לכתב חכנעני רלכתב חעבדי חמקרדי שחיח כתב עיצרדי‪ .‬סימניר‬ ‫מתייחסים לחבדרת שיש בחן תנרערת רעיצרדים‪ .‬כך מבדיל חכתב ח ‪ K‬כדי‬ ‫בין חבדרת חנבדלרת זר מזר בתנוערת‪ ,‬דבד ש ‪K‬ינר ב ‪ K‬לידי ביטרי בכתב‬ ‫חכנעני‪ .‬חכנענית במכתבי תל‪-‬עמדנח נכתבח‪K ,‬ם כן‪ ,‬בכתב שנתן ביטרי‬ ‫מדריק לחיגרי חמלים‪ ,‬רכך יררעים ‪K‬נחנר כירם כיצד חגר כנענים מלים‬ ‫שרנרת בתקופח קדומה מאד‪ .‬אנחנר יררעים ז ‪ K‬ת מתרך שיברשיחם‬ ‫חכנעניים בתרך טקסט ‪K‬כדי‪.‬‬ ‫כך ידרע לנר מתרך מכתבי תל‪-‬עמדנח‪ ,‬שצרדת חנפדד של שם‪-‬חעצם‬ ‫בעברית נסתיימח ב ‪K‬רתח תקרפח בתנרעח‪ ,‬כגרן‪ :‬כוצד‪ ,‬חצרדח שממנח‬

‫העברית שלנו והעברית הקדומה‬

‫‪3‬ר‬

‫צמחה <‪ I‬חד כך בעבדית המלה ‪ :I! r‬ד‪ .‬בהבדל זה ‪ -‬קירם <‪I‬ר <‪ ' 1‬קיום‬ ‫תנרעה בטרף המלה ‪ -‬חצד לערמת חצד ‪ -‬שר <‪I‬ב ההבדל בין‬ ‫ו !‪ :I‬י‪-‬משחק'ם לכין ‪ :I! r‬ד ל <‪ I‬דק בעבדית המקד <‪ I‬ית <‪ I‬ל <‪I< I‬ף כלשרננר‬ ‫<‪I‬נר‪.‬‬ ‫מקרד <‪ I‬חד ל‪,‬דיעתנר הר <‪ I‬ייתדגרם השכעיםי'‪ ,‬תדגום המקד <‪I‬ל‪,‬ררנית‪.‬‬ ‫תדגרם השבעים נעשה שנים דברת <‪ I‬חדי תקרפת המקד <‪ .I‬גם תדגרם זה‬ ‫עשוי ללמד כיצד נהגר צרדרת בעבדית‪ .‬כ <‪I‬ן עשויה להתערדד תמיהה‪:‬‬ ‫כיצד עשריה מלה יררנית שהי <‪ I‬תדגרמה של מלה בעבדית להעיד על‬ ‫הגייתה של ה <‪I‬חדרנה‪ ,‬כיצד עשרי תדגום בלשרן זדה ללמדנר על הגייתן‬ ‫של המל‪,‬ם במקרד? המקור ל‪,‬דיעתנר הו <‪ I‬שמות העצם הפדטיים‪.‬‬ ‫שם"עצם פרטי <‪I‬ינו מתרדגם <‪ I‬ל <‪ I‬מרעבר לכל‪,‬ה של הלשון ה <‪ I‬חרת‪.‬‬ ‫התברגנרת בשמרת"העצם הפרטיים בתדגרמ השבעים מעניקה לנר ידיעה‬ ‫טרבה למדיי ב <‪ I‬שר לחרקים מטרימים בעברית בתקרפה שבה שמע‬ ‫המתדגם לשרן זר‪ .‬רכך תרגרם השבעים הר <‪ I‬כעין הקלטה חלקית של‬ ‫העברית בתקרפת יצירת התדגרם‪ ,‬כך לרמדים <‪I‬נחנר שהטגרל‪,‬זציה‪,‬‬ ‫הרפעת טגרל‪,‬ם לפדיצת הברה טגורה בעברית‪ :‬ננוו‪:‬ו!;‪:‬ו;נ ננוף!;‪:‬ת‪ ,‬פעלה‬ ‫בתקרפה מארחרת‪ ,‬שכן היא ל <‪ I‬הישלמה בתקיפת תרגרמ השבעים‪ .‬בך‬ ‫ערלה הדבר משמרת עצם פרטיים‪ ,‬שבטקטט המקד <‪ ' I‬המנרקד יש בהם‬ ‫תרלדת טגרליזציה‪ ,‬כגרן‪~ :‬ב'ו;ולן‪:‬י‪ .‬כך מלמד טקטט יריני‪ ,‬כיצד דיכדר‬ ‫עבדית בתקרפה קדרמה למדיי‪.‬‬ ‫כל המבקש להשורת <‪ I‬ת לשרנגו ללשרן המקד <‪ ,I‬חייב לעמרד על‬ ‫היקפה של ההוריה הלשרנית המכונה ייעברית מקר <‪I‬יתיי‪ .‬בינרי זה יש בר‬ ‫הכללה גדרלה‪ ,‬בטקטט המקר <‪ ' I‬כלרלרת הרריות לשרנירת שנהגו‬ ‫בתקרפות רחרקרת זר מזר‪ ,‬מתקרפת השרפטים עד לתקופת בית שני‪,‬‬ ‫הררירת לשרנירת שנהגי במקרמית שרנים‪ .‬יש במקדא לשרן מרקדמת ריש‬ ‫בר לשרן מ <‪I‬רחדת‪ .‬יש במקר <‪ I‬לשרן שנהנה ביררשלים‪ ,‬ריש בר הדים‬ ‫ללשרן צפרנית‪ .‬כל התייחטרת ללשרן המקר <‪ I‬כ <‪ I‬ל לשרן מטרימת <‪ I‬חת‬ ‫מטעה‪ .‬המושג ייעברית מקר <‪I‬יתיי הר <‪I< ,I‬ם כן‪ ,‬דרפף מ <‪I‬רד‪ ,‬רדק ידיעה‬ ‫ברררה על דבד זה מדשה לר להשתמש בר‪ .‬ב <‪I‬רמרנו כ <‪I‬ן ייעבדית‬ ‫מקד <‪I‬יתיי <‪ I‬ין <‪I‬נחנר מתכררנים <‪ I‬ל <‪ I‬לכלל ההררירת הלשרנירת הב <‪I‬רת‬ ‫במקר <‪ ,I‬שבהשרר <‪ I‬ה ללשרן העברית החדשה יש להן לעתים קררברת‬ ‫ייחרד משותף‪.‬‬

‫פרק בי‬

‫מערכת הזמניס כלשין המקרא‬

‫התופעה הבולטת ביותר שבה נבדלת העברית המקר ‪ K‬ית מלשוננו הי ‪K‬‬ ‫השימוש בצודות הלשון לסימוו הזמנים‪ .‬כה בולט הדבר‪ ,‬עד ‪ K‬שד ‪ K‬ם‬ ‫מכקשים רבים לעשות ‪ K‬ת כתיבתם עברית מקר ‪K‬ית‪ ,‬הם מסתפקים‬ ‫לעתים קרובות בשימוש בוי ההיפוך‪ .‬שהו ‪ K‬כעיני רבים העדות‬ ‫המובהקת ביותר ללשון המקר ‪K‬ית‪K .‬בל ‪K‬ין הדברים בענ"ד זה פשוטים‬ ‫כלל‪ .‬מערכת הזמנים כעברית המקר ‪K‬ית הי ‪ K‬סבוכה למד"‪ ,‬והחוקרים‬ ‫נחלקים בפיררשה‪ .‬מכל מקום ברור‪ ,‬שענ"ן הזמנים ‪K‬ינר מתמצה‬ ‫בשימוש בוי ההיפרך‪.‬‬ ‫כל מי שלשרנו עבדית של ימינר‪ ,‬יחרש בתפקיד השרנה של הפרעל‬ ‫המקר ‪ ' K‬כ ‪K‬שר לסימון הזמן‪ .‬יש ‪K‬שר תפקיד זה מנוגד לחלוטין לתפקיד‬ ‫בלשרננר‪ .‬דכד וה ערלה בדרדרת מד המשפטים הב <‪I‬ים‪:‬‬ ‫‪K‬ו ישיר משה )שמרת טו‪.( 1< ,‬‬ ‫בטדם תצ <‪ I‬מדחם )ידמיהו <‪ .1‬ה(‪.‬‬ ‫מן ‪K‬רם ינחני בלק מלך מו <‪I‬ב )במדכר כג‪ ,‬ו(‪.‬‬ ‫צרררת הפרעל שבמשפטים <‪I‬לו הרר <‪I‬תן זמן עבר‪ ,‬וז ‪ K‬ת בניגרד כרור‬ ‫לתפקידן של צרררת פרעל שצררתן יקטרל בלשוננר‪ :‬כעברית של ימינר‬ ‫בוור <‪I‬י " <‪ I‬מר אז שר בושה‪,‬לכובי שיצאתי בורתם ר‪-‬בון אדם הבתה אותי‬ ‫בלק·‬ ‫כ <‪I‬מור‪ ,‬חש כל דרכר עברית בתופעה המרכזית שכמערכת הזמנים‬ ‫המקר ‪K‬ית‪ .‬במקום צורות כ‪-‬אבל‪ ,‬שתה‪ ,‬קם ו‪-‬הל" המת"חסות בלשוננו‬ ‫לזמן עכר‪ I< " ,‬מר בעברית המקר <‪ I‬ית כנטיבןת תחבירירת מסוימות‪:‬‬ ‫!יאכל‪! ,‬ישת‪! ,‬יקס‪! ,‬יל‪ .,‬שימוש זה בפרעל המקר <‪ ' I‬עשוי להיתפט על‬ ‫ידי זה ש <‪ I‬ינר בלשן ככלל פשוט‪ :‬במקום להשתמש כפזעל הר <‪I‬וי לסמן‬

‫העברית שלנו והעברית הקדומה‬

‫‪15‬‬

‫זמן עבד בצרדת ‪R‬י‪I.‬ל‪ ,‬משתמשים בעבדית חמקדאית בצרדח חמירעדת‬ ‫לסימרן זמן עתיד‪ ,‬אך זאת לאתד חרספת רי חיפרך בדאשר של חפרעל‪.‬‬ ‫עירן של ממש כלשרן חמקדא ידאח עד במח חעמדת דבדים זאת חיא‬ ‫מטעח‪ .‬יש כח חרצאת פדט מפדטי חמעדבת מבלי ל‪,‬תסר לכלל‬ ‫חמעדבת‪ .‬חעמדת דבדים זאת טיפרסית למי ששרפט צרדרת לשרן זדח‬ ‫מבקרדת מבט חדאריח ללשרבר חרא‪ .‬דק מי שבלשרבר משמשת חצרדח‬ ‫‪\?R‬ל לסימרן זמן עבד יתלח ב רי חבאח לפבי חפרעל‪ ,‬ב רי חמברבח רי‬ ‫חחיפרך‪ .‬ברת של חיפרך ‪ -‬חפיבת זמבי של חפרעל‪ .‬עיין דציבי במעדבת‬ ‫חזמבים של חעבדית חמקדאית יבקש לחבדיד את חתבאים חמדריקים‬ ‫שבחם פרעלת חתרפעח‪ .‬ראף יבקש לתחרת על פשדח של תרפעח מירחדת‬ ‫זאת‪.‬‬ ‫בדי לעמרד על ייחרדח של מעדבת חזמבים של לשרן חמקדא יש לעמרד‬ ‫על במח מעיקדי מעדברת זמבים‪ .‬מטבע חדבדים חרא שאדםברטח לדארת‬ ‫חרקים מחרקי לשרבר בתרפערת שחן טבע ללשרברת‪ .‬רבך חרא בעביין‬ ‫סימרבר של חזמן כלשר!‪ .‬מי שמדבד עבדית חדשח תרלח בצרדרת חפרעל‬ ‫חתייחסרת לשלרשח זמבים‪ :‬שלרש צרדרת פרעל כבבד שלרשח זמבים‪ :‬עבך‪,‬‬ ‫חררח רעתיד‪ .‬טבעי חדבר‪,‬שדרבדלשרבבו יפליב ויחשוב שתפקרד זח של‬ ‫צרררת חפרעל משקף אמת בלל‪-‬לשרנית‪ .‬מי שמרצא בלשרבר שלרשח‬ ‫זמבים‪ ,‬יבקש למצרא ארתם אף בלשיברת אחררת‪ .‬ראייח זאת עשריח‬ ‫לחירתביזרבח אף משיקרלים שחם מחרץ לעירן חלשרבי‪ .‬מח טבעי ירתר‬ ‫מזאת‪ ,‬שיתייחס אדםבלשרבר לשלרשח זמבים סרבייקטיביים‪ :‬חזמן שחוא‬ ‫זמן חדיברר ‪ -‬חחררח‪ ,‬חזמן שקרם למעשח חדיברר ‪ -‬חעבר‪ ,‬רחימן‬ ‫שלאחר‬

‫הדיברר‬

‫‪-‬‬

‫העתיד‪.‬‬

‫מערכת‬

‫זמנים‬

‫כזאת‬

‫עשויה‬

‫להירארת‬

‫טבעית‪ ,‬אך אין חיא משתקפת בללבלשרברתשרברת‪.‬‬ ‫ישלשרברת שבחן שבי זמבים עיקדיים‪.‬לשרברת אלח מבגדרת רק ביגרד‬ ‫עיקרי אחד‪ :‬זמן עבר לערמת מח שאיבר עבר‪ .‬לשרן בזאת מתייחסת‬ ‫בצררח אחת לחררח רלעתיד‪ .‬בררדאי גם חמדבר כלשרן בזאת ירדע מחר‬ ‫חזרח זמחר עתיד‪ ,‬אך איןלשרבר מתרגמת חבדלח זאת תרגרםלשרבי‪.‬‬ ‫יתר על בן‪ ,‬יש לשרברת שחן בירם בעלרת שלרשח זמבים ראשיים‪,‬‬ ‫שבחם חיערברת לשרנית זאת חיא חתארגברת לשרבית מארחרת‪ ,‬לא‬ ‫מקזרית‪ .‬תעיד על בך חלשז! חאנגלית‪ :‬בסימזז חעתיד באבגלית בא פרעל‬ ‫חעזר ‪ .wiII‬פרעל זח‪ ,‬בשאין חרא פרעל עזר‪ ,‬מסמן רצרן‪ .‬בך עשריח‬ ‫לחתעררד חשאלח‪ ,‬מח לרצרן רלסימרן זמן עתיד‪ .‬מבאן קל לחגיע‬ ‫לחשערח‪ ,‬שזמן חעתיר באנגלית בזמן נבדל‪ ,‬חרא משבי‪ ,‬לא מקררי‪,‬‬ ‫רחצירוף ‪ willdo it‬לא שימש בראשיתן של דבר אלא לחבעח מרדאלית‪,‬‬

‫‪16‬‬

‫אוניברסןטה משוירת‬

‫להבעה של רצון‪.‬‬ ‫יש לשונות שאין להן ומנים טוב"קטיב"ם‪ ,‬זמנים מנקודת מבטו של‬ ‫המדבר‪ ,‬בלל‪ .‬יש לשונות שאין בהן הת"חטות מובהקת לזמנים בזמן‬ ‫עבד‪ ,‬הווה ועתיד‪ .‬על‪,‬נו לתאר לעצמנן מציאות לשונית שבה יש להפיק‬ ‫את המידע בדבר הזמן לא מתוך הצורות השונות של הפועל‪ ,‬אלא מתוך‬ ‫ההקשר‪ .‬ותופעה מוכדת היא; מה שלשון אחת מטמנת כדקדוקה‪ ,‬לשון‬ ‫אחרת מעבירה לשומע ולקורא רק בהקשרם של הדברים‪ .‬וידועה בעיתו‬ ‫של המתרגם מלשון אחת לאחרת; לעתים קרובות לשון המוצא עשויה‬ ‫להביע בצודותיה הדקדוקיות פחות ממה שלשון המטדה עשןיה לטמז‬ ‫בצורותיה‪ .‬ויש אשר הדברים הפובים‪ .‬בל המצוי אצל תדגומי המקרא‬ ‫ללשונות רחוקןת‪ ,‬יחוש בלבטים שהמתרגמים מתלבטים בהם בנטותם‬ ‫להתאים את מערבת הזמנים בלשונם להבעת מה שבא במקרא במערבת‬ ‫שונה לחלוטין‪.‬‬ ‫לאור דבדים אלו על‪,‬נו לבחוז את צורות הפועל המקראי‪ .‬יש לשפוט‬ ‫את העובדות הנראות לנו טוטות‪ ,‬האמנם הן בנרר יוצאים מן הכלל‪ ,‬או‬ ‫שמא זרותן היא תולרת תפיטה לא נבונה של מערבת הלשון המקראית‪.‬‬ ‫עיון בזה עשוי להראות שאין הבלבול בטקטט המקראי עצמו אלא בנו‪,‬‬ ‫קוראיה המוררנ"ם של העברית המקראית‪ ,‬בהחילנו את חוקי לשוננו‬ ‫אנו על לשון שלא ידעה חוקים אלו‪.‬‬ ‫יש הטוענים‪ ,‬שבלשון המקראית לא היו זמנים טוב"קטיב"ם‪ ,‬בלומר‪,‬‬ ‫הניגןד הצורני בין שמדתי לביז אשמיר לא ביטא ניגוד בין שני זמנים‬ ‫סוב"קטיביים‪ .‬לפי גישה זאת סימנו צורות הפועל המקראי אטפקטים‬ ‫שונים של פעילה‪ ,‬ולא את זמנה‪ .‬צירותיז‪j.‬כ‪I‬ל רבות במקרא‪ ,‬בגון; יעזב‪,‬‬ ‫יצא י‪-‬יסע‪ ,‬אינן מתפרשות על פי הקשריהז בטקסט כמסמנות זמז ‪ -‬זמז‬ ‫עתיד ‪ -‬אלא במסמנית פעולה באירוע בלתי מושלם‪ ,‬בין שזמני עבר‬ ‫יביז שזמנן עתיד אי הויה‪ .‬לעתים קרובית היראתן של צוריתיז‪j.‬כ‪I‬ל‬ ‫פעילה חוזרת ונשנית‪ .‬בך עולה ברירית מז המשפטים הבאים‪:‬‬ ‫מן הבאר ההיא ישקו העררים )בראשית בט‪ ,‬ב(‬ ‫אחרי בן יסעו‪) ...‬במרבר ט‪ ,‬יז(‬ ‫ולחנה יתן מנה אחת אפ"ם )שמיאל א‪ :‬א‪ ,‬ה(‪.‬‬ ‫בריר היא שאיז המשפט הראשוז מטפר על דבר שיקרה‪ ,‬אלא הוא‬ ‫מספר על דבר שחזר יהתרחש‪ .‬כלשינני נתרגם משפט זה במשפט‪ :‬שם‬ ‫היי דגילים להשקית את העדרים‪ .‬גם המשפט השני אינו מספר על דבר‬ ‫שיקרה‪ ,‬ואיז שיעורו אלא‪ :‬ואחרי בן ‪ -‬בנטיבות המפורטית בטקטט ‪-‬‬ ‫היו בני ישראל רגיל‪,‬ם לנטוע‪ .‬בוודאי איז המשפט השל‪,‬שי מוטר לנו‬

‫העברית שלנו והעברית הקרומה‬

‫ך‪,‬‬

‫הכטחה לעתיד אלא הוא קוכע‪ ,‬שדרכו של אלקנה היתה לתת לחנה‬ ‫מנה אחת אפיים‪ .‬ואכן כהמשכם של הרכרים מפרש המקרא את‬ ‫הכוונה‪ :‬ייובו יעשה שנה בשנהיי‪.‬‬ ‫וקרוכים לכאן המשפטים שכהם מתייחס הפרעל לא לפערלה חוזרת‬ ‫ונשנית אלא למעשים אל‪-‬זמניים‪ ,‬מעשים שהם חוק ומנהג‪:‬‬ ‫על בן יעזב איש את אביר ואת אמו )בראשית ב‪ ,‬כד(‪.‬‬ ‫ושיעורו של המשפט‪ :‬על‪-‬בן ררבו של איש לעזוב את אביר ואתאמר‪.‬‬ ‫ובך עשוי הגיגור הצורני שבין קטל לבין יקטול לא לסמן ניגור של זמן‪,‬‬ ‫אלא ניגוד שביו פעילה חד‪-‬פעמית לביו פעולה חוזרת‪ ,‬פעולה של הרגל‪.‬‬ ‫המשפט המקראי‪:‬‬

‫אחת לשלש שנים תכוא אני תדשיש )מלכים א'‪ ,‬י'‪ ,‬כב(‪.‬‬ ‫מתפדש לנו כאומר‪ :‬אחת לשלוש שנים היה דרכה של אוניית חרשיש‬ ‫לכוא למקום‪ .‬המדת הפועל תבוא בפועל כאה לא ה"תה משנה את‬ ‫סימיו זמנה של הפעולה אלא הייתה מסמנת את הפעולה כפעולה חד‬ ‫פעמית‪ ,‬שקרתה כזמו מסוים‪.‬‬ ‫אם נאמץ את הגישה‪ ,‬שצורות הפועל המקדאי מביעות אספקטים ולא‬ ‫זמנים‪ ,‬בניגוד גמור ללשוננו אני‪ ,‬יתיישבו לנו הרכה משפטים הנראים‬ ‫לנו‪ ,‬מנקודת מבטנו‪ ,‬זרויות‪ .‬אבל לא בל החוקדים מסכימים להעמדת‬ ‫דברים פשיטה זאת‪ .‬שפע של צידות יקטול במקדא סרתר הסבד זה‪ ,‬או‬ ‫לפחות רומז‪ ,‬שאיו הסבר זה תופס לגבי כל המשפטים שבמקדא‪.‬‬ ‫במשפטים רבים באה צורת יקטול מבלי שהוראתה תהיה פערלה חוזרת‬ ‫ונשנית או פעולה של הרגל‪ ,‬כלומר‪ :‬מבלי שהפועל יביע אספקטמסרים‪.‬‬ ‫'‪:‬מקריס רביס אלו מתנוון הנתוב לעבר חר‪-‬פעמי‪ .‬וזה שיעורם של‬ ‫המשפטים הבאים‪:‬‬ ‫או ישירמשה‬ ‫בטרם אצא מרחם‬ ‫מו ארס ינחני‪.‬‬ ‫איו משפטים אלו קובעים‪ ,‬שכנסינות מסוימות היה משה רגיל לשיר‬ ‫או שננסיבות מסוימות היה נלק רגיל להנחות את בלעס מו ארס‪.‬‬ ‫נמשפטים אלה שיעורה של צורת יקטול הוא ענר‪ ,‬היא מסמנת פעילה‬ ‫מסוימת חד פעמית נזמו עבר‪.‬‬ ‫גם צורות !יקטול‪,! ,‬לך רדומיהן‪ ,‬המכונות צורות מרהפכות‪ ,‬צררות‬ ‫נעלות וי ההיפוך‪ ,‬אינן מתיישנרת לחלוטין עם תיאוד"ת האספקטים‪,‬‬ ‫שנן צורות אלה אינן מספרות נדרך נלל על פעולות חוזרות אלא על‬ ‫פעולות חד‪-‬פעמיות נזמו ענר‪ .‬הו מספרות על פעולה בזמו עבר‬

‫&ך‬

‫אוניברסיטה משוררת‬

‫שהתרחשה בתרך רצף של פערלות אחררת‪ ,‬זר אחרזר‪.‬‬ ‫לפי תיארריה אחרת מערכת הפרעל בעברית המקראית ‪ -‬אם רשאים‬ ‫אנר לקררא להרריה כה מטרככת יימערכת" ‪ -‬אינה אלא תרלרה של‬ ‫התפתחרת שנבעה ממערכת פשרטה ירתר‪ .‬לפי רעה זאת ראשיתה של‬ ‫מערכת הזמנים המקראית במערכת לשרנית‪ ,‬שבה שימשה צררת פרעל‬ ‫אחת‪ :‬הצררה יקטרל‪ .‬צררת קטל הירצרת כלשרננר‪ ,‬רכן כמקרים רכים‬ ‫בלשון המקרא‪ ,‬נינרר של זמן עם צררת יקטרל‪ ,‬לא שימשה בשלב מרקרם‬ ‫של הלשרן כצררה פרעל‪,‬ת‪ ,‬רלפיכך לא טימנה זמן‪ .‬ראילר צררת יקטרל‬ ‫שימשה אז בהרראת כל הזמנים‪ :‬עבר‪ ,‬הררה רעתיר‪ .‬זה מקררם של‬ ‫השימרשים בצררת יקטרל הנראים לנר חריגים קשים בהשרראה לנרהנ‬ ‫בלשרננר‪ .‬מבאן השימרש הארכאי ביקטרל בהרראת עבר ל‪,‬ר המל‪,‬ם אז‬ ‫ר‪-‬בטרס‪e ,‬וז ישיר ר‪-‬בטרס‪e‬וצ‪e‬ו‪ ,‬רמכאן השימרש בצררת יקטרל בהרראת‬ ‫עבר ל‪,‬ר רי החיברר‪ .‬אלר הנטיברת להרפעת היקטרל הארבאי בעברית‬ ‫המקראית‪ .‬לא הר"ר הרפכת את זמנר של יקטרל ‪ -‬כפי שנראים הרברים‬ ‫לררבר לשרננר אנר ‪ -‬אלא שליר רי החיברר המחברת פעל‪,‬ם המטמנים‬ ‫פערלרת ערקברת‪ ,‬באה צררת יקטרל הקררמה‪ ,‬כפי שהיא כאה ל‪,‬ר ‪e‬וז‬ ‫ר‪-‬בטרס ‪ -‬אלר התנאים להרפעתה‪.‬‬ ‫התפתחרירת שבאר לאחר מכן יצרר את הניגרר קטל ‪ -‬יקטרל‪ ,‬שמר ‪-‬‬ ‫ישמרר‪ .‬בניגרר צררני זה תפטה צררת קטל את הרראת העבר רצררת‬ ‫יקטרל נתייחרה להרראת זמן העתיר‪ .‬כך הניגרר במשמערת שבין קטל‬ ‫לבין יקטרל‪ ,‬שהרא כה מרכזי בלשרננר‪ .‬אינר אלא תרצאה של ביררל‪,‬‬ ‫ריפרנציציה משנית‪ .‬כן מטייעת התיארריה להבין את פשר המברך‬ ‫הגררל כשימרשי הזמנים‪ :‬בעברית המקראית שימשה מערכת כפרלה רבה‬ ‫טימן הניגרר קטל ‪ -‬יקטרל ניגררי זמן‪ :‬עבר ‪ -‬עתיר‪ ,‬אך בצר אלר‬ ‫המשיכו לתפקר בלשרן שריריה של המערכת הקררמה שלא היה כה‬ ‫ניגרר קטל ‪ -‬יקטרל‪ .‬אבל גם כך אין הרברים נעשים פשרטים לחלרטין‪,‬‬ ‫רהרבה נשאר פתרח לל‪,‬ברן‪ ,‬לפיררשרלריכרח‪ .‬קרשי בררר מתעררר באשר‬ ‫לשימרש בצררת !קטל‪ ,‬בצררה המרהפכת מעבר לעתיר‪ ,‬כפי שאנר מכנים‬ ‫צררה זאת‪ .‬גם אם קל לנר להבין לאררה של התיארריה את פשר השימרש‬ ‫בצררה ביקטרל )עתיר מרהפך ( בהרראת עבר ‪ -‬שכן אנר תרל‪,‬ם את‬ ‫ההרראה בשימרש הארכאי ב יקטרל‪ ,‬שבזמן קררם שימש בהרראת כל‬ ‫הזמנים ‪ -‬קשה מארד להטכיר את השימרש ברקטל )עכר מרהפך<‬ ‫בהרראת עתיד‪ ,‬שהרי אין לרארת כאן שימרש ארכאי‪ ,‬שכן בזמן קדרם לא‬ ‫שימשה צררה זאת כלל לטימרן זמן‪ .‬יש חרקרים המטבירים את השימרש‬ ‫התמרה כצררת זקטל כתרלדה של אנלרגיה‪,‬‬

‫העבררת שלנו והעבררת הקרומה‬

‫‪,q‬‬

‫אס יקטרל מסמן עתיר ו 'יקט‪,‬ל מסמן עבר‬ ‫הרי אס קטל מסמן עבר תסמן צורת רקטל עתיר‪.‬‬ ‫בלומר‪ ,‬השימוש בוקטל המקראי הוא אגלוגי לשימוש ב 'יקט‪,‬ל‬ ‫האנברוני‪.‬‬ ‫באן בווראי תעלה השאלה‪ ,‬איך ייתבן ששתי תיארריות מנוגרות‬ ‫תיצרקנה לאירן של הרבה עוברות לשון‪ .‬והרי ראיני ‪,‬שעוברית הלשין‬ ‫המקראית מאיששית הן את תא;ריית האספקטים יהן את תיאוריית‬ ‫השימיש הארבאי ב יקט‪,‬ל‪ .‬עיון במהותה של הלשין המקראית עשיי‬ ‫להקל על הפתרין‪.‬‬ ‫הלשין המקראית אינה מיקשה אחת‪.‬‬ ‫מימי משה יער ימי נחמיה לא שימשה מערבת לשינית אחת; אין‬ ‫אפשרית ביים לנתח את המקרא בך שיעלי ממנו מערבות סרירית‬ ‫וברורות שנובל ל‪,‬חסן לתקופות מסוימות‪ .‬לא ניתן לחבר ביום דקרוק‬ ‫לשונו של גרעון‪ ,‬דקדוק לשונן של העס בימי רוד ורקרוקס של אלו‬ ‫שיצאו לבבל‪ .‬בך אין אפשרות לבנות משפע השימושים של הפועל‬ ‫המקראי מערבות מובהקות של שימושי זמנים בתקופותיה השונות של‬ ‫חלשון חמקראית‪ .‬חטרוגניית הלשו! המקראית מאפשרת לימר‪,‬‬ ‫שחתיאוריח של דרייבר ברבר חאספקטים וחתיאוריח של באואר ברבר‬ ‫חמערבת הקדומח‪ ,‬חארבאית‪ ,‬של חזמנים אינן סותרות בחברח ‪,‬ו את זו‪.‬‬ ‫אף ייתבן‪ ,‬שבתקופח מסוימת‪ ,‬שבח שימשח בלשון מערבת אחת‪ ,‬שימשו‬ ‫בח אף שרידיח של חמערבת חאחרת‪.‬‬ ‫התיאוריות מסייעות לנו איפוא להבין את חפועל חמקראי‪ ,‬וחן אף‬ ‫זורקות חרבח אור על חמבוך של חזמנים בלשון חמקרא‪ ,‬אבל לא חבל‬ ‫נתפרש לנו עד בח‪.‬‬ ‫תחיח אשר תחיח גישתנו לבעיית חזמנים‪ ,‬המרחק הגדול שבין‬ ‫שימושי הזמנים בעברית חקדומח לבין חנוחג בלשוננו אנו בולט מאוד‪.‬‬

‫פרק גי‬

‫הזמן בסיפרר המקראי‬

‫סיפרר מקראי שזמגר ייעבריי פרחח בצררח קטל אר בצררח ויקטול‪ ,‬רהיא‬ ‫כדדך כלל המלה ויהי‪ .‬הפעלים הבאים בהמשבר של הסיפרר‪ ,‬רהם‬ ‫מספרים על מעשים שגעשר זה אחר זה‪,‬מצטרפים זה לזה בצרדח ן‪?,I‬טל‪:‬‬ ‫ייריהי אחר הדברים האלה‪ .‬חטאי משקה מלך מצדים רהאפה‪...‬‬ ‫ויקצף פרעה‪ ...‬ויחן אחם במשמר‪ ...‬ו'םקר שר הטבחים אח ירסף‬ ‫אתם וישרח אחם ריהיר ימים במשמר ויחלמו חלרם שגיהם‪ ...‬ויבא‬ ‫אל‪,‬הס ירסף בכקר‪) "...‬בראשית מ‪ ,‬א‪-‬ר(‬ ‫"‪ ...‬ויטע הי אלהים גן העדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר‬ ‫ויצמח הי אלהים מן האדמה כל עץ גחמד למראה‪) "...‬בראשיח ב‪,‬‬ ‫ח‪-‬ט(‪.‬‬ ‫חרק מדבזי הרא בעברית המקדאית‪ ,‬שפעל‪,‬ם המחרבדים זה לזה רהם‬ ‫מספרים על שורח מעשים שנעשו בעבר יבואו כצודח ויקטול‪ .‬רכפי‬ ‫שכבר דאיגר‪ ,‬מרטב לרמר‪ ,‬של‪,‬ד וי החיכרר באה צררת יקטיל‪ .‬אך חנאי‬ ‫בררר הרא לרצף זה של צורות ויקטול‪ ,‬שהפעל‪,‬ם יסמגו רצף של פערלות‬ ‫עוקבות‪ ,‬פערלרח שגעשר זר אחררר‪ .‬דבר זה ערלה מן ההשוואה הבאה‪:‬‬ ‫ייריעקב נחן לעשר לחם וגזיד עדשים ריאכל וישח ויקם וילריי‬ ‫)בראשיח כה‪ ,‬לד(‪.‬‬ ‫ייאכיך הלרא אכל ישתה יעשה משפט" )ירמיהר בב‪ ,‬טז(‪.‬‬ ‫ההברל בין שגי הפסוקים מאלף‪ .‬בפסוק מספר בראשית‪ ,‬המספר על‬ ‫מכירת הככררה‪ ,‬בא רצף צרררח ויקטול כצפרי‪ .‬המשפט אמגם פרתח‬ ‫כצררת קטל‪ :‬ייויעקב נחן לעשר לחם רגזיד עדשיםי'‪ ,‬אך דכר זה הוא‬ ‫תולדה ברורה של הערכרה‪ ,‬שאין הפועל נחן כא כאן כראש המשפט ל‪,‬ד‬ ‫וי החיבור‪ ,‬שהרי התגאי המרכזי להופעת יקטול בעכרית המקראית‬

‫העברית שלנו והעברית הקדומה‬

‫‪21‬‬

‫כהוראתייעכריי הוא עמירתו של הפועל ליר וי החיכור‪ ,‬מכיוון שלצורך‬ ‫הדבשה העמיר המספר את שם‪-‬העצם כראש המשפט‪ :‬ייריעקב בתן‪". ,‬‬ ‫)ואילו יעקכ נתן לעש" ‪ ,(.‬ניטל מן הפסוק החבאי לשימוש כצורת יקט‪,‬ל‬ ‫כהוראתייעכריי‪,‬‬ ‫שרבח הדכר לחלוטין כפסוק כספר ירמיהו‪ ,‬כדי להכין את השימוש‬ ‫כצורות הפועל כמשפט זח בשווח אותו לאלטדבטיכח אפשדית‪ ,‬שכח‬ ‫יכואו צורות 'יקט‪,‬ל‪,‬‬ ‫ייאכיך חלוא אכל ושתח ועשח משפטיי‬ ‫אכיך חלוא אכל וישת ויעש משפט‬ ‫אילו בכחכ חפסוק כפי שנרשם כאלטרבטיכח‪ ,‬חוא חיח בתפס כמספר על‬ ‫רצף של מעשים עוקכים‪ ,‬רצף של מעשים שכאו זח אחר זח‪ .‬רחרי לא זה‬ ‫שיעןדר של חכתוכ‪ .‬כפסוק חמקראי אין מדוכד על שררח של מעשים‬ ‫שעשח חמלך יאשיחו כיום מסוים זח אחרי זה‪ ,‬חמעשים שחפסוק כא‬ ‫לספר על‪,‬חם חם פעולות שבעשו כעכר כאופן סימולטבי‪ ,‬או אף שבעשו‬ ‫כדרך כלל זח כצד זח‪ ,‬ואין כאן סדר יומר של חמלך יאשיחו‪.‬‬ ‫כך מצל‪,‬ח חמספר חמקדאי לכטא את אשר לא ביתז לכטא כלשובבו‬ ‫אבו‪ .‬חוא מצל‪,‬ח לכטא את חחכרל שכין פעולות עוקכות לכין פעולות‬ ‫סימולטביות‪ ,‬וזאת חוא עושח כאמצעות חפעל‪,‬ם עצמם ולא כחסתייעות‬ ‫כמל‪,‬ם בוספות‪ ,‬כפי שחייבו עושים אבוכלשיבבו‪.‬‬ ‫חמספר חמקראי יורע בם לכטא זמן שיש לו כיטרי לשובי מרכחק‬ ‫כחרכח לשובות‪ ,‬ואין לו כיטוי כצודת חפועל כלשובבן אבו‪ ,‬וחוא זמן‬ ‫ייעבר‪-‬מוקדםי'‪ ,‬רמן שיובע כאנגל‪,‬ת כ ‪ .Past Perfect‬גם כמקרא ‪ -‬כפי‬ ‫שחרבר בלשוננו ‪ -‬איו צורת פועל מיוחרת שתפקידה דומה לתפקיד‬ ‫‪ Past Perfect‬כאבנל‪,‬ת‪ ,‬משמעות ייעבר‪-‬מןקדםיי איבח עזלה מצןרה‬ ‫מסוימת של חפועל‪ ,‬אלא מתיך רצף חצורות‪ ,‬זמןייעכר"מוקרםיי ערלה‬ ‫מן חכחוב‪ ,‬כשחוא סוטה מן חרצף חמקוכל לחכעת רצף של פעולות‬ ‫שנעשו זו אחר זי ‪ :‬חריגה מן חרצף חמקרכל‪- - - :‬ריקטרל ‪- - -‬‬ ‫'יקט‪,‬ל ‪' - - -‬יקטרל ‪ - - -‬עשויח לרמו ‪ r‬לגו‪ ,‬שאין חפעולות‬ ‫שמרובר כחן פעולות עוקברת‪ ,‬אלא שאחת מחן קודמח כזמנח לפערלה‬ ‫שככר סופרח‪:‬‬ ‫"‪ . ,‬ויצא מאחל לאח ויכא כאחל רחל ןרחל לקחח את חתרפים זתשמם‬ ‫ככר חגמל ותשכ על‪,‬חם וימשש לכן את כל חאחל ולא מצאיי )כראשית‬ ‫לא‪ ,‬לג‪-‬לר(‪,‬‬ ‫רןכ חפעל‪,‬ם כקטע זח כאים כצזרתריקטרל כצפוי‪ ,‬שימוש זח כצורוח‬ ‫הפועל מוכן לחלוטין‪ ,‬שכן יש כאן רצפי פעל‪,‬ם חמסמגים פעולות‬

‫גג‬

‫אוניברסיטה משרדרח‬

‫עיקכית יפעלים אלי כאים ליררי החיכיר‪ .‬אמרני שיש כאן רצפי פעלים‪,‬‬ ‫שכן כפי שנראה‪ ,‬לפניני שתי שירית של מעשים שנעשי יה אחר זה‪,‬‬ ‫ ‪ -‬ייקט‪,‬ל כקטע זה‪:‬‬‫סטייה אחת מרצף הצירית ייקט‪,‬ל ‪-‬‬ ‫יייימשש לכן את כל האהל רלא מצאי‪ :‬קלה להסכר‪ ,‬הפיעל מצא‬ ‫שבפסיק זה איני בא ל‪,‬ר יי החיביר‪ ,‬שכן לפני הפיעל כאה מלת השלילה‬ ‫לא יכראשה יי החיכיר‪ ,‬יכר לא מתקיים כאן התנאי להיפעת צירת‬ ‫יקט‪,‬ל‪ ,‬אילי טיפר הכתיכ שלבן אכן מצא את התרפים‪ ,‬היה הסיפיר‬ ‫בייראי ליבש צררה צפייה‪, :‬ימשש ‪ - - -‬יימצא‪.‬‬ ‫הטטייה האחרת מן הרצף הצפיי מעניינת ייתר‪ ,‬יהיא עיקר עניינני‬ ‫באן‪ ,‬במקרם רצף צפיי‪ - - - :‬ייצא ‪ - - -‬ייבא ‪ - - -‬יתקח‬ ‫רחל ‪ - - -‬בא במשפט רצף‪ - - -" :‬ייצא ‪ - - -‬ייבא ‪- -‬‬ ‫ ‪,‬רחל לקחה ‪ :'- - -‬סטייה זאת מרצף הצירית באה להורית לני‬‫על סטייה מרצף הזמנים‪ ,‬ליא בא באן הרצף הצפרי‪ ,‬ייייקטיל ‪- - -‬‬ ‫ייקטיל ‪ "- - -‬היה פירישר של רבר‪ ,‬שרחל לקחה את התרפים‬ ‫לאחר שלבן נבנס לאיהלה‪, :‬יצא ‪, - - -‬יבא ‪, - - -‬תקח ‪- -‬‬ ‫‪ ,‬החריגה מ‪ I‬הצפיי מלמרח‪ ,‬שרחל עשתה את אשר עשתה לפני‬‫שנכנס אביה לאיהלה‪ ,‬בלימר‪ :‬לפניני עבר שקרם לזמן העכר המטיפר‬ ‫ברצף הפעלים‪,‬‬ ‫לפניני‪ .‬אם בן‪ .‬שני רצפים של פעילית‪ :‬רצף אחר מסמן את מעשי לבן‪:‬‬ ‫"‪ - - -‬ייצא ‪ - - -‬ייבא ‪- - -‬יימשש ‪ - - -‬ילא מצאי‪:‬‬ ‫יהאחר מספר על פעילי תיה של רחל‪ - - -" :‬ירחל לקחה ‪- - -‬‬ ‫יתשמם ‪ - - -‬יתשב ‪."- - -‬‬ ‫הבעיה‪ .‬מריע בחר המספר לשלב בר את ר‪r‬בפי המעשים‪ .‬ילא הביא‬ ‫את הראשין ראשין‪ ,‬אלא הביא את מעשיה של רחל לפני מעשיי לבן‪.‬‬ ‫בפי שקרי למעשה‪ .‬חררגת מ‪ I‬העיין הבלשני‪ .‬נאמר כאן רק‪ ,‬שייתבן‬ ‫שהרבר ניבע מררבי של המספר המקראי לא לטפר טיפירים אפיזיריים‪.‬‬ ‫שאינם בקי העיקרי של העלילה‪ .‬יבאשר מיצא המספר צירר לספר רכר‬ ‫שקרה לפני הפעילית המסיפרית‪ .‬היא מביאם בתיר רצף רבריי בחריגה‬ ‫מן הרצף הרגיל‪ ,‬יהסבר ניסף לכר‪ :‬אילי פתח המספר יסיפר על מעשיה‬ ‫של רחל‪ ,‬היה עליי להאריר ילטפר מריע עשתה רחל את אשר עשתה‪,‬‬ ‫בררר שהיבאי הרברים בקטע זה‪,‬הקשר הטיבתי בין הרברים מיבן‪,‬‬ ‫נרגים עניין יה בקטע ניסף‪:‬‬ ‫ייייקם יעקב יישא את בניי‪ ...‬יינהג את בל מקנהי‪ . ,‬ילבן הלר לגזז את‬ ‫צאניי‪:‬כבראשית לא‪ ,‬יז‪-‬יט(‬ ‫גם באן בילטת החריגה מרצף הצירית הרגיל בטיפיר המקראי‪ ,‬יגם כאן‬

‫העברית שלנו והעברית הקדומה‬

‫‪23‬‬

‫כאה החריגה כרי להררות על חריגה מרצף הזמביס‪ .‬אילו באמר כאן‪:‬‬ ‫ויקם יעקכ ‪ - - -‬יישא ‪ - - -‬יינהג ‪ - - -‬יילר לכן ‪- - -‬‬ ‫היה משמעו של הפסוק‪ ,‬שלכן הלר לגזוז את צאבו הרחק מן הכית‪,‬‬ ‫לאחד שיעקכ ומשפחתו כדחו מן האדץ‪ .‬לוא כר היה הדכד‪ ,‬כוודאי‬ ‫הייבו תמהיס על המשכו של הכתוכ‪ :‬ייייגד ללבו בי‪,‬ם השלישי בי בדח‬ ‫יעקביי‪ .‬לא הייבו מכיביס לפשר הפתעתו של לבן‪ ,‬לאחר שמשפחתו‬ ‫כרחה מן הארץ לנוני שהוא עצמו עזכ את הבית‪ .‬אלא שלא כר היו‬ ‫הרבריס‪ .‬לכן עזכ את כיחו לפבי שיעקכ ומשפחתו ברחו‪ ,‬וברור מן‬ ‫הכתוכ‪ ,‬שיעקכ ביצל את ההזדמבות שגקרתה לו‪ ,‬היעדרו של לכן מן‬ ‫הבית‪ ,‬כדי לכרוח‪.‬‬ ‫ראיבו שיש שבי סוגיס עיקרייס של מקריס שכהס כאה צורת קטל‬ ‫כתור רצף צורות ייקט‪,‬ל‪:‬‬ ‫כאשר כראש המשפט אחרי וי החיכיר בא שס‪-‬עצס או מלת‬ ‫א‪.‬‬ ‫השל‪,‬לה "לאיי ולא הפועל‪.‬‬ ‫כאשר המספר רוצה לשכיר את רצף הזמביס ילספר שמעשה‬ ‫ב‪.‬‬ ‫מסייס קדס למעשיס אחריס המסיפריס כטקסט‬ ‫יהבה יש מקריס אשר כהס עשייה החריגה מן הרצף הצפיי להיית‬ ‫מוסכרת כשתי הדרכיס‪ .‬כמקריס אלי הפסיק היא די‪-‬משמעי‪ .‬בכחן‬ ‫ריגמא אחת‪:‬‬ ‫ייייגרש את האדס וישבן מקדס לגן עדן את הכריכיס‪ ...‬יהאדם ידע את‬ ‫חוה אשתי‪) "...‬כראשית ג‪ ,‬כר ‪ -‬כ‪ ,‬א(‪.‬‬ ‫ליא גכתכי הדכריס כרצף אחד של צירית ייקט‪,‬ל ‪, - - - :‬יגרש ‪-‬‬ ‫ ‪ -‬יישבן ‪, - - -‬ירע האדם את חיה אשתי ‪ - - -‬היה הכתיכ‬‫מתפרש פירוש כדיר אחד‪ ,‬האדס ידע את חיה אשתי אחרי שהס גורשי‬ ‫מגן עדן‪ .‬מאחר שסיפר המספד את סיפירי כפי שסיפרי‪ ,‬בפתח פתח‬ ‫להכבת הקטע כשתי דרכיס ‪:‬‬ ‫א‪ .‬צירית הפיעל מעידית על כר שהכתרכ כיקש לספר‪ ,‬ביהאדס ירע את‬ ‫אשחי לנוני שגירש מגן‪-‬עדן‪ ,‬ילפביביייעכר‪-‬מיקדסי'‪ .‬זה המיכע כאבגל‪,‬ת‬ ‫כ‪. Past Perfect -‬‬ ‫כ‪ .‬המספר לא כיקש כלל לחריג מרצף הזמביס‪ ,‬אלא שהיה על‪,‬י‬ ‫להשתמש כצירת קטל‪ :‬יייהאדס ידעי'‪ .‬כגלל העובדה שהיא כחר‬ ‫להעמיד כראש המשפט את שס‪-‬העצס‪ :‬יייהאדס‪ . ...‬יהפיעל שבמשפט‬ ‫איבי עימד ל‪,‬ד וי החיכיר‪ .‬העמדת שס‪-‬העצס כראש המשפט עשייה‬ ‫לבכיע מן הרצין להדגיש שס‪-‬עצס זה‪, ... :‬באשר לאדם‪...‬‬ ‫לפעמיס קיכע עיון כזה את פירישי של פסיק שחשיכית רבה ליכעבייבי‬

‫‪24‬‬

‫‪x‬‬

‫וניכרסיטה משוררת‬

‫אמונות ורעות‪:‬‬ ‫ייבראשית ברא אלהים את השמים דאת הארץ והארץ היתה תהו‬ ‫ובהד‪) "...‬בראשית א‪ ,‬א(‪.‬‬ ‫אילו נבתב הפסדק‪ :‬בראשית ברא אלהים את השמים יאת הארץ יתהי‬ ‫הארץ תהי יבהי חיח חפסוק מתפרש בקדבע חר משמעית‪ ,‬שאלדחים‬ ‫ברא בראשיתו של רבר עולם תדחו דכוהו‪ ,‬ולאחר מכד הטיל בד סררים‪.‬‬ ‫משבחר חמחבר לחשתמש בשני פעלים שצורתם קטל‪ :‬ברא ‪- - -‬‬ ‫וחארץ היתה ‪ - - -‬נפתח פתח לשני פירושים‪:‬‬ ‫א‪ .‬לפני חבריאח שעליח מסופר בטקסט‪ ,‬היה ערלם תדחו ובוהו‪.‬‬ ‫חבריאח שעליח מסופר בטקסט‪ .‬חיא חטלת סררים בעולם תוחו ובוחו‪.‬‬ ‫לפי פירוש זח מתייחס חפועל היתה לייעבר‪-‬מוקרם"‪.‬‬ ‫ב‪ .‬אלוחים ברא את חארץ יש מאיד‪ ,‬ולאחר מבד הטיל בו סררים‪.‬‬ ‫לפי פירוש זה באח בטקסט צדרת קטל דלא יקטיל משדם שבחר חמחבר‬ ‫לחעמיר לפני חפועל שם‪-‬עצם‪ :‬יהארץ היתה‪ ,- - -‬וזאת כרי לחביע‬ ‫משחו כעיד‪ :‬ובאשר לארץ‪ ,‬שעליח מסופר באן‪ ...‬חעמרת שם עצם בראש‬ ‫חמשפט בש‪-‬וי חחיבור בראשו נטלח מד חפסוק את חנסיבות להופעת‬ ‫צורת יקטיל בהוראת עבר‪.‬‬ ‫ייקטיל‪- - -‬ייקטיל או ייהי‪-‬‬‫במקביל לרצף חצורות קטל‪- -‬‬ ‫ייקטיל‪- - -‬ייקטיל‪ ,‬שבחם חמספר מספר את סיפורו‪ ,‬בא‬‫‬‫יקטל‪- - -‬יקטל‪ ,‬שבשימושו‬‫במקרא רצף צורות‪ :‬יקטיל‪- -‬‬ ‫חעיקרי חוא מתייחס לעתיר‪ .‬חקבלה זאת ביד צורות ייקטיל חמתייחסות‬ ‫לעבר לבין צורות יקטל ח מתייחסות לעתיר חיזקח את חקונספציח של וי‬ ‫חחיפדך·‬ ‫צורת יקטל חבאח אחרי יקטיל אינה משמשת רק בחוראת זמד עתיר‪.‬‬ ‫צורת יקטל חבאח אחרי צורת יקטיל עשויח לחתייחס לכל חזמנים ולכל‬ ‫חאספקטים שצורת יקטיל עשריח לחתייחס אליהם‪ .‬וכך באשר צורת‬ ‫יקטיל מתייחסת לפעולה חוזרת ונשנית שנעשתח בעבר‪ ,‬גם צדרת !קטל‪,‬‬ ‫חבאח אחריה‪ ,‬מתייחסת לפעולח חוזרת ונשנית‪:‬‬ ‫יייישא יעקב רגליו יילך ארצה בני‪-‬קרם יירא וחנה באר בשרה וחנח שם‬ ‫שלשח עררי צאד רבצים עליה בי מד חבאר חחיא ישקי חעררים וחאבד‬ ‫נרלה על פי חבאר ינאטפי שמה כל חעררים יגללי את חאבן מעל פי‬ ‫חבאר יהשקי את חצאן יהשיבי את חאבן על פי חבאר למקומח"‬ ‫)בראשית כט‪ ,‬א‪-‬נ(‪.‬‬ ‫חפעלים חראשדנים שבקטע באים בצורת !יקטיל בריד פעלים חמספרים‬ ‫על רצף פעולות שנעשי זו אחר זו בעבר‪ :‬יישא ‪ - - -‬יילך ‪- - -‬‬

‫העברית שלבך ךהעברית הקדךמה‬

‫‪25‬‬

‫רירא‪ .‬לאחר שררת פעלים זאת בא רצף פעלים‪ :‬יקטרל ‪ - - -‬רקטל ‪-‬‬ ‫ ‪ -‬רקטל )בבניינים שרניםו(‪ :‬ישקר ‪ - - -‬רנאטנור ‪ - - -‬רגללר‬‫ ‪ - -‬רהשקר ‪ - - -‬רהשיבר ‪ - - -‬שיעררר של הבתרב‪ :‬בי מן‬‫הבאר ההיא היר הררעים נרהנים להשקרת את העררים‪ ,‬רשם היר הררעים‬ ‫גרהגים להיאטף‪ ,‬רלאחר מכן נרהנים לנלרל את האבן הכברה‪ ,‬ראחר בן‬ ‫היר משקים את הצאן ‪,‬רבטיימם להשקרת את הצאן היר רגילים להשיב‬ ‫את האבן הכברה למקרמה‪ .‬רירשם לב לשתי ההרפערת של הפרעל השקה‬ ‫בקטע זה‪:‬‬ ‫כשהפרעל בא ליר רי החיברר‪ ,‬הרא בא בצררה רקטל‪ :‬רהשקר‪ ,‬רכשהפרעל‬ ‫בא שלא בטמרן לרי החיברר‪ ,‬הרא בא בצררת יקטרל‪ :‬ישקר‪ .‬כן רצף‬ ‫הצרררת יקטרל ‪ - - -‬רקטל היא תמרנת ראי של הרצף קטל ‪- - -‬‬ ‫ריקטרל‪ .‬בפי שבבר אמרגר צררתר של הרצף שיש בר צררת ריקטרל קל‬ ‫להטבירר הטבר הטטררי‪ ,‬ראילר צררתר של הרצף שיש בר צררת רקטל‬ ‫מרטבר על ירי חרקרים במרצר אגלרגי לרצף הראשרן‪ :‬מה קטל ‪- - -‬‬ ‫ריקטרל ‪ - - -‬הרא ייעברי‪ :‬כן יקטר" ‪ - - -‬רקטל הרא עתיר‪ ,‬אר‬ ‫רצף פערלרת חרזררת‪.‬‬ ‫בן מצרי הקררא קטע זה בשגי מישררי זמן‪ .‬מישרר הטיפרר הרגיל‪,‬‬ ‫המטפר מה עשה יעקב בירם מטרים‪ ,‬רמישרר הפערלרת שנעשר ררן קבע‪,‬‬ ‫שהיה מנהג לעשרתן‪.‬‬ ‫תרפעה זאת של הימצארת בשני מישררי זמן רררחת במקרמרת רבים‬ ‫במקרא‪ .‬יברלתנר לעקרב אחר השתלשלות הפעלים זה אחר זה מעמיקה‬ ‫את יברלתנר לעקרב אחר מהלכו של הטיפרר‪ .‬רררגמא נרטפת‪:‬‬ ‫ייריהי הירםרירבח אלקנה רנתן לפננה אשתר‪ ...‬מנרת רלחנה יתן מנה אחת‬ ‫אפיים" )שמראל א‪ :‬א‪ ,‬ר‪-‬ה(‪.‬‬ ‫לארר העירן עד כאן קל לנר להבין את פשר הצרררת שבהן בחר המטפר‬ ‫לטפד את טיפררר‪ .‬הדצף ריהי ‪ - - -‬רירבח ‪ - - -‬מטפד על‬ ‫המעשים שעשה אלקנה בירם מטרים‪ ,‬ר ‪X‬ילר הרצף השני ‪ - - -‬רנתן‬ ‫ ‪ - -‬יתן ‪ - - -‬בא לטפר על מנהגר של אלקנה בנטיברת דומרת‪.‬‬‫הפערלרת החרזררת רנשנרת מרבארת באן בשתי הצרררת האפשרירת‪ .‬ליד‬ ‫רי ‪-‬החיברר ב ‪ X‬ה הצרדה רנתן‪ ,‬ראילר של ‪ x‬ליד רי החיברר באה הצררה‬ ‫יתן‪ .‬אילר נבתב הקטע בדצף אחד ריהי ‪- - -‬רירבח ‪ - - -‬ריתן ‪-‬‬ ‫ ‪ -‬ריתן ‪ - - -‬היה הקטע מתפרש לנר כמטפר רק על פערלרת‬‫שנעשר זר אחר ‪ 11‬בירם מטרים‪.‬‬ ‫העברית החדשה‪ ,‬העברית שלנר‪ ,‬ל ‪ x‬ירשה הרבה מבל זה‪X .‬נחנר‬ ‫שרזרים פה רשם דרן חיקרי לתרן כתיבתנר צרררת מרהפברת‪ ,‬רלעתים‬

‫‪26‬‬

‫אוניברסיטה משוררח‬

‫רחרקרת אנחנר מביעים פערלרת חרזררת רנשנרת בפעלים שבפינר הם‬ ‫מסמנים ייעתיריי‪ ,‬אבל אלר שיירים של מערבת רלא מערבת‪ ,‬בעיקרר של‬ ‫דבר‪ ,‬יש לנר בירם זמנים מרבהקים‪ :‬קטל הרא ייעברי'‪ ,‬ר‪-‬יקטרל הרא‬ ‫ייעחידיי‪,‬‬

‫פרק די‬

‫שתי הלשינית שבקרבני‬

‫כפרקי תחביר שרנים ממשיכה העברית החרשה את לשרן המקרא‪.‬‬ ‫לעתים אין להבריל בין משפט בלשרננו לבין משפט מקביל לו בלשרן‬ ‫המקרא‪ .‬אך העברית החרשה ממשיכה נם את לשרן חכמים‪ .‬לשרננר‬ ‫שראבת מכמה שכבותלשרן‪.‬‬ ‫נרגים רברינר במבנה תחבירי המסמן גרימה עקיפה של פערלה‪.‬נשררה‬ ‫זה לזה את שני המשפטים‪:‬‬ ‫ר‪ .‬יעקב הרקיר את חברו‪.‬‬ ‫‪ .2‬יעקב ביקש מחכרו לרקרד‪.‬‬ ‫המשפט הראשרן מבטא גרימה ישירה‪ .‬נקבע במשפט‪ ,‬שאכן גרם יעקב‬ ‫לכך‪ ,‬שחברו ירקרד‪ .‬המשפט השני אינר קרבע‪ ,‬שאכן גרם יעקכ לכך‬ ‫שחבדו ירקרר‪ ,‬אלא שהרא העביר לחברר את רצרנר שהרא‪ ,‬האחרון‪,‬‬ ‫ירקרד‪ .‬הערברה‪ ,‬שאין לפנינר גדימה ישירה‪ ,‬מיצאת את ביטויה בכך‪,‬‬ ‫שאפשר לרמר‪:‬‬ ‫יעקב ביקש מחכרר לרקרד אבל היא לא רקר‪.‬‬ ‫דבר שלא ייאמר על המשפט הראשון‪.‬‬ ‫במבנה תחבירי זה יבראר‪ ,‬בין השאר‪ ,‬הפעל‪,‬ם ביקש‪ ,‬דרש‪,‬זניררה‪,‬‬ ‫הרשה‪ ,‬אטר ראמר‪ ,‬פעלים שיש במשמערתם‪ ,‬שמישהר ניסה לעררר את‬ ‫זרלתך לפערל אר שמישהר ניסה לעררר אחזרלתר שלא יפעל‪.‬‬ ‫נבחן עתה את המבנה התחבירי המירחר לפעלים אלר רלדרמיהם‬ ‫בחינה קררכה ירתר‪ .‬במשפט ‪ ,2‬שהרא מענייננר‪ ,‬יש שם"עצם המשמש‬ ‫כנרשא המשפט‪ :‬יעקב‪ ,‬יש שם‪-‬עצם המשמש כמרשאר של הפרעל‪ :‬חברר‪,‬‬ ‫ריש בר משלים שצררתר צורת מקרר‪ :‬לרקרד‪ .‬המירחד למכנה זה הרא‬ ‫שקיים בר יחסנרשא"נשרא פרטנציאל‪ ,‬בין שני המשל‪,‬מים‪ :‬חברי ירקרד‪.‬‬

‫‪28‬‬

‫‪K‬‬

‫וניברסיטה משוררת‬

‫ראבן‪ ,‬רבר זה הרא השתקפרת משמערתר של הפרעל בתחביר‪ .‬שם העצם‬ ‫חברר מסמן באן הן את זה שהבקשה מרפגית אל‪,‬ר‪ ,‬הרא מקבלה של‬ ‫הבקשה‪ ,‬רהרא מסמן אף את זה שיפעל אר את זה שמצפים ממגר שיפעל‪.‬‬ ‫מבגה תתבירי כמבגה משפט ‪ 2‬מצרי אף בלשרן המקרא‪ ,‬רהרא מצרי‬ ‫כלשרגרת שרגרת‪ ,‬שכן הרא מבטא את אחת מן התבגירת הסמגטירת‬ ‫העיקרירת שכלשרן‪.‬‬ ‫יירלא גתן סתן את ישראל עבר בגבלר" )במרבר כא‪ ,‬כג(‪.‬‬ ‫ייריצר ירסף את עברר את הרפאים לחגט אתאבירי'‪) .‬בראשית ג‪ ,‬ב(‪.‬‬ ‫במשפטים מקרא"ם אלר באים כל המרכיבים התחביריים הצפריים‪ .‬אלר‬ ‫משפטים שלמים המביעים בבהיררת את המשמערת הגלרמה בהם‪ .‬אך יש‬ ‫אשרמימרשר של מכגה זה כלשון המקרא מסתיר במקצת את הצפרןבר‪.‬‬ ‫יירכברא השמש צרה יהרשעריררירר את גבלתר מן העץ" )יהרשע ח‪,‬‬ ‫בט(‪.‬‬ ‫כמשפט זה חסרים הן המשל‪,‬ם המסמן את זה שגצטררה לעשרת משהר‪,‬‬ ‫זה שהציררי הרעבר אל‪,‬ר‪ ,‬רהן צררת המקרר הראריה לסמ! את הציררי‬ ‫עצמר‪ :‬את הפערלה שיש לעשרתה‪.‬‬ ‫למררת הערברה שהמבגה התחבירי הגלרי של משפט זה אחר הרא מן‬ ‫המבגה של משפט ‪ ,2‬יטע! הבלש! שאי! לפגיגר מבגה אלטרגטיבי‪ ,‬אלא‬ ‫שלפגיגו מבגה מקרצר של המבגה האמרר‪ ,‬מבגה שאפשר לשחזר בר את‬ ‫החסר‪ .‬לא יקשה על‪,‬גו למלא במשפט זה את החלל‪,‬ם התחביריים‬ ‫ול‪,‬צור בכך מבגה שלם‪ .‬המשפט הגתר! מתפרש לגר כאילר גאמרבר‪:‬‬ ‫יהרשע ציוה את אגשי‪" ,‬ה‪,‬דיד את גבלתר מ! העץ "‪,‬דידר‪...‬‬ ‫אפשר אף לגסח כלל תחבירי"סגגרגי שיגשר כין שגי המבגים‬ ‫התחכיריים‪ :‬כאשר אחרי משפט במשפטים הגררגים כאן יבוא סיפור‬ ‫הביצוע‪ .‬עשויה צררת המקור לגפול‪ ,‬והיא תשוחיר מתרך סיפור הביצוע‪.‬‬ ‫במקום‪ :‬ציווה יהרשע להרריד ‪ - - -‬ויורירו ‪- - -‬‬ ‫ייאמר‪ :‬ציווה יהושע ויורירו ‪- - -‬‬ ‫ושוב‪ ,‬המלה "‪,‬דיד‪ ,‬שכמשפט הגתר! איגה מימרשר של המשל‪,‬ם הצפרי‬ ‫אחר הפועל צי"ה‪ .‬מלה ‪,‬את היא מרביב מתרך סיפור הכיצרע‪ .‬לפגיגר‬ ‫אישור לכך‪ ,‬שאכן האגשים עשו את אשר גצטור לעשות ‪,‬ורבות‬ ‫הדוגמאות לכך בלשו! המקרא‪ ,‬יכזה הוא המשפט‪:‬‬ ‫ייראשלח לפגיכם את הצרעה ותגרש אתם מפגיכם")יהושע כד‪ ,‬יכ(‬ ‫ומשפט זה איגו אלא קיצורו של המשפט‪:‬‬ ‫ראשלח לפגיכם את הצרעה לגרש אותם מפגיכם ותגרש הצרעה‪...‬‬ ‫כללו של דבר‪ :‬במבגה תחבירי זה רומה העברית של ימיגר לעכרית‬

‫העברית שלנר רהעברית הקרומה‬

‫‪29‬‬

‫המקראית‪ ,‬שבן המשפט הרגיל למימושו של מבנה זה מצוי הן במקרא‬ ‫והן בלשוננו‪ .‬ההברל בין הלשונות הוא בבך‪ .‬שבמקרא פועל חוק נשילת‬ ‫צורת המקור לפני סיפור הביצוע‪ ,‬וחוק זה אינו מוצא ביטוי בלשוננו‪.‬‬ ‫בעיקרו של רבר ממשיבה לשוננו בעניין זה את ררבה של העברית‬ ‫המקראית‪ .‬אך לשוננו שואבת בעניין זה נם מלשון‪-‬חז"ל‪.‬‬ ‫הטיפוסי בלשון חבמים הוא‪ ,‬שבמבנה הנרון באן לא תבוא צורת"מקור‬ ‫)אלא אם בן לפנינו מובאה מן המקרא( אלא יבוא משפט משל‪,‬ם המביע‬ ‫את תובנו של הציווי‪ .‬משפט במשפט ‪ 2‬ייראה בלשון חז"ל במשפט‪:‬‬ ‫יהושע ציווה על אנשיו שיודידו את נבלתו ן העץ‬ ‫הקשר המבני בין שני טיפוסי המשפטים )המקראי והחז"ל‪ (,‬ברור‬ ‫לחלוטין‪ .‬צורת המקור‪ ,‬הבאה במבנה המקראי‪ ,‬אינה אלא תולרת ביווצו‬ ‫של המשפט המפרש את הרברים‪ .‬צורת מקור תבוא באשר אפשר‬ ‫לשחזר שחזור תחבירי את פועלה של הפעולה‪ .‬מביוון שבמבנה זה‬ ‫המשל‪,‬ם השמני של הפועל מסמן הן את מקבלו של הציווי והן את‬ ‫מבצעו של המעשה‪ ,‬יש באן תנאים לנשילת הנושא"הפוטנציאל‪ ,‬של‬ ‫המשפט המשל‪,‬ם ולהופעת צורת מקור‪:‬‬ ‫ ‪ - -‬ציווה על האיש‪ ,‬שהאיש ‪,‬לך‬‫ ‪ - -‬ציווה על האיש ללבת‬‫הספרות העברית החרשה מרבה להשתמש הן במימושו המקראי והן‬ ‫במימושו החז"ל‪ ,‬של המבנה הנרון באן‪:‬‬ ‫ייחפץ הייתי לבקש מאת אחי שיראני את עצם הבל‪ ,‬מיר"‬ ‫)ביאל‪,‬ק(‬ ‫יימעניין לעניין התחיל לפתותה‪ ,‬שתעבור עם הבלב אל‪,‬ו"‬ ‫)ביאל‪,‬ק(‬ ‫ייוהיא משרלת את בנה שלא ‪,‬לך בדרך המסובנת‪) "...‬פיבמן(‬ ‫ולעומתם‪:‬‬ ‫יייומם ציווה ל‪ ,‬את מלאביו הנעלמים לשעשעני בחלומות"‬ ‫)ביאל‪,‬ק(‬ ‫יירמז לי לצאת מן החנות" )תמוז(‬ ‫ייהוא ביקשני לשים עיז על קבוצה של בירואים" )תמוז(‪.‬‬ ‫ויותר מוה‪ :‬רווחים משפטים שיש בהם לשון‪-‬מקרא ולשון‪-‬חז"ל זה ל‪,‬ר‬ ‫זה‪ .‬מצאנו משפטים‪ ,‬שיש בהם שני פעל‪,‬ם הראויים לבוא במבנה הנרון‪,‬‬ ‫והאחר מהם מושלם בבמקרא והאחר מושלם בבלשון חז"ל‪.‬‬ ‫")הוא( הפציר בי שאצווה על לאפי לחקות קולותיהם של חיות"‬ ‫)תמוז(‬

‫‪30‬‬

‫‪K‬‬

‫וניברסיטה משוררת‬

‫לוא בחר הסופר לנקוט בלשון המקרא‪ ,‬היה עליו לבתוב‪:‬‬ ‫הוא הפציר בי לצוות את לאפי לחקות ‪- - -‬‬ ‫ולוא בחר לנקוט בלשון‪-‬חזייל‪ ,‬היה עליו לנסח רבריו‪:‬‬ ‫הוא הפציר בי שאצווה על לאפי שתחקה ‪- - -‬‬ ‫)ואיד אנו עוסקים כאן באספקטים אחרים של הלשונות‪ ,‬בגוד השימוש‬ ‫בוי ההיפוך‪ . , :‬ויפצר(‪ ,‬ייתכן שעשה הסופר מה שעשה לצורך גיוון‪,‬‬ ‫שלא יהיו שתחקה שאצווה סמובים זה לזה‪.‬‬ ‫ררך זאת‪ ,‬שילובן של שתי הררכים זו בזו‪ ,‬אינה ררכם של רוב‬ ‫הירצרים בלשון ימינו‪ .‬בטקסטים רבים שנברקו נמצאה נטייה כולטת‬ ‫לאחירות סגנונית‪ ,‬ובך בלשונו של ביאליק קיימת נטייה מובהקת‬ ‫להבריל בין הלשונות‪ :‬לא הרי ביאליק ביימאחורי הגרריי כהרי ביאליק‬ ‫בתרגום יירון קישוטי'‪ .‬בעיה זאת של שתי לשונות המשמשות אותנו‬ ‫העסיקה הרבה את הסופרים ואת הדקרקנים בימי התחרשותה של‬ ‫הלשון‪ .‬היו שהכריזו על ההכרח להקפיר על ההבדלה בין המקורות‬ ‫הספרותיים שלנו‪ ,‬והיו שהאיצו בכותבים להתיך את המקורות ללשון‬ ‫אחת‪.‬‬ ‫מעקב אחר צורתם של המשפטים בטקסטים שונים מן הספרות‪,‬‬ ‫בעיתונות ובלשון הריכור מראה‪ ,‬כי המכנה הטיפוסי ללשון המקרא ‪-‬‬ ‫שיש בו משלים שצורתו צורת מקור ‪ -‬רווח בלשוננו הרבה יותר‬ ‫מאשר המבנה הטיפוסי ללשון‪-‬חזייל‪ .‬הדגם החזייל‪ ,‬אינו משמש כלל‬ ‫בלשרן הדיבור‪ ,‬והוא נריר מאד בלשוד העיתונות‪ .‬גם בלשון הספרות‬ ‫גבר הדגם המקראי‪ .‬ייתכן שפעלה כאן גם השפעתן של לשונות זדות‪.‬‬ ‫והרי באנגלית ייאמד‪:‬‬ ‫‪1 Persuaded the boy to eat‬‬ ‫ואין בלשון זר מבנה מקביל למכנה הטיפוסי ללשון‪-‬חזייל‪.‬‬ ‫אמרנו שאנחנו מוצאים בלשוננו לשון‪-‬מקרא ולשון חזייל זו ליד זו‪ ,‬אך‬ ‫מאלף הדבר שאין אנחנו יוצרים עירובים מוחלטים ביניהן‪ .‬יש גכולות‬ ‫לעירוכ הלשונות זו בזר‪ .‬כך לא מצאנו בלשוננו משפט כגון‪:‬‬ ‫דוד ביקש ממשה בי יבוא אליו‬ ‫המלה ייבייי משעבדת בלשון המקרא )ובלשוננו( משפטים משל‪,‬מים‪.‬‬ ‫השימוש במלת שיעבוד זאת במשפט נוטע בו יסוד מקראי‪ ,‬אך המשפט‬ ‫המוצג באן בנוי בצורתם של משפטים בלשוןחזייל‪ .‬כמשלים שני בא באן‬ ‫משפט ולא צירת מקור‪ .‬כאן אין לפנינו לשון‪-‬מקרא ולשון‪-‬חוייל זו בצד‬ ‫זו‪ ,‬אלא מבנה אחד העשוי מעירוב מרכיבים מלשונות שונות‪ .‬וכך אם‬ ‫בוחרים אנחנו‪ ,‬בלשון ימינו‪ ,‬לבנות משפט בדומה למשפט בלשון חוייל‪,‬‬

‫העכרית שלנן והעכרית הקדומה‬

‫‪31‬‬

‫אנחנו משתמשים במלת השיעבןדיישי'‪ ,‬האופיינית ללשון חז"ל‪:‬‬ ‫דוד ביקש ממשה שיבוא אליו‪.‬‬ ‫ואם אנחנו בונים משפט ברומה למשפט מקראי‪ ,‬אנחנו משתמשים‬ ‫בצורת מקור‪:‬‬ ‫דוד ביקש ממשה לבוא אליו‪.‬‬ ‫דוגמאות באלה‪ ,‬בצד אחרות‪ ,‬עשויות להעיד על בן‪ .‬שהעברית החדשה‬ ‫מקיימת מידה מטוימת של נאמנות ללשונות שהן מקורותיה‬ ‫ההיסטוריים‪.‬‬ ‫מה שלא עשתה הלשון של ימינו‪ ,‬עשתה גם עשתה העברית בתקופת‬ ‫שקיעתה של לשון המקרא‪ .‬הלשון העברית הכייצגת בטפרים המאוחרים‬ ‫של המקרא מערבת שתי לשונות זו בזו‪ ,‬ויוצרת מבנים שיש לראות בהם‬ ‫לשון בלאיים‪ .‬ידוע הדבר‪ ,‬שכאשר בני ארם הרגילים בלשון אחת‬ ‫נדרשים ללשין אחרת‪ ,‬הם עשויים להעביר מרכיבים מלשונם הם אל‬ ‫הלשון הזרה להם במידה מטוימת‪ .‬מפגשים בין לשונות יוצרים במקרים‬ ‫רבים לשון כלאיים‪ .‬הדבר נבון לא רק בתחום הרגלי ההיגוי‪ ,‬דבר המובר‬ ‫לבול‪ ,‬אלא גם בתחומים אחרים בלשון‪.‬‬ ‫לא נעטוק באן בשאלה‪ ,‬מה היתה לשונם של אלו שהיו בארץ‬ ‫בראשית תקופת ייבית שני"‪ .‬מטפיק לנו שאנחנו יורעים שהלשון‬ ‫השלטת בימים ההם היתה הלשון הארמית‪ .‬בווראי שימשה אז גם לשון‬ ‫שממנה צמחה עם התפתחות הלשון"לשון‪-‬חז"לי'‪ .‬מבל מקום‪ ,‬טפק רב‬ ‫הוא‪ ,‬אם בחיי יום‪-‬יום שימשה בתקופה ההיא לשון המקרא הקלאטית‪.‬‬ ‫מי שכתב טקטט מקראי בתקופה מאוחרת זאת‪ ,‬בוודאי ביקש לחקות את‬ ‫הלשון המקראית‪ ,‬עם זאת הוא לא יבול היה להשתחרר מהרגלי לשונו‬ ‫הוא‪ ,‬מציאות זאת יצרה משפטים בגון‪:‬‬ ‫ייבי מררכי ציווה עליה אשר לא תגיד" )מגילת אטתר א‪ ,‬י(‬ ‫כותב משפט זה השתמש במלת השיעבוד אשו‪ ,‬שהיא מלת שיעבוד‬ ‫מקראית‪ ,‬אך הוא לא נמלט מן המבנה הטיפוטי ללשון חז"ל‪ ,‬מבנה שבו‬ ‫הוא השתמש בחיי יוס יוס‪:‬‬ ‫ומרדבי ציווה עליה שלא תגיד‬ ‫תרגום מקראי מובהק של משפט זה מן הראוי שילבש צורה כגון‪:‬‬ ‫ומרדבי ציווה אותה וא והג'ו‬ ‫אם לא ‪ -‬ויצו מרדכי אותה לא והג'ו‬ ‫השימוש במלת השיעבוד אשו במשפט ממגיות אטתר מאיר גם‬ ‫עירוב לשונות נוטף‪ .‬בלשון מקראית קלאטית משעבדים משפט מושאי‬ ‫במלת השיעבוד ייב'"‪ ,‬ואילו מלת השיעבוד אשו משעבדת בדרך כלל‬

‫‪32‬‬

‫‪K‬‬

‫י]ינרסיטה משוררח‬

‫יימשפטי זיקהי'‪ .‬השימוש במלת השיעבוד אשד במקום זה אינו‪ ,‬אם בן‪,‬‬ ‫בדוח הלשזן המקדאית הקלאסית ונבהיד דבדינו‪:‬‬ ‫בלשון חז"ל משועבדים הטיפוסים השונים של משפטים משועבדים‬ ‫במלת השיעבודיישי'‪ .‬השימוש ב"ש" אינו מבחין בין משפט לוואי לבין‬ ‫משפט מושא‪,‬ובך ייאמד אף בלשוננו בהשפעת לשון חז"ל‪:‬‬ ‫ו‪ .‬הבפד שנסעתי ממנו יפה‬ ‫‪ .2‬אני שמעת' שהבפד יפה‬ ‫במשפט ו נטוע משפט משועבד שהוא משפט זיקה‪ .‬יש במשפט‬ ‫המשועבד התייחסות בבינוי אל שם העצם שלפני השעבוד‪ :‬הבפד ‪- -‬‬ ‫ממנו‪.‬‬‫במשפט ‪ 2‬נטוע משפט משועבד שאינו משפט זיקה‪ .‬אין במשפט‬ ‫המשועבד ב'נו' המתייחס לשם עצם שלפני המשפט‪ .‬משפט במשפט‬ ‫המשועבד במשפט ‪ 2‬ייקדא יימשפט תובןי'‪.‬‬ ‫בללו של דבד‪ :‬הן משפט' זיקה והן משפטי תובן ישועבדו בלשון חז"ל‬ ‫במלת השיעבודיישי'‪.‬‬ ‫שונה הדבד בלשון המקדאית הקלאסית‪ .‬משפטי זיקה ישועבדו במלה‬ ‫אשד ומשפטי תובן ישועבדו במלת השיעבוד ייניי'‪ .‬יש‪ ,‬אם בן‪ ,‬בלשון‬ ‫המקדא דיפדנציה בין שני טיפוסי משפטים משועבדים‪ ,‬שאינה קיימת‬ ‫בלשון חז"ל‪.‬‬ ‫העבדית שלנו ממשיבה בדדבה את שתי הלשונות‪:‬‬ ‫הבפד שנסעתי ממנו יפה ‪ -‬משפט זיקה המשועבד שיעבוד חז"ל‪.,‬‬ ‫הבפד אשד נסעתי ממנן יפה ‪ -‬משפט זיקה המשועבד שיעבוד‬ ‫מקדאי‪.‬‬ ‫אני שמעתי שהבפד יפה ‪ -‬משפט תובן המשועבד שיעבוד חז"ל‪.,‬‬ ‫אני שמעתי ני הבפד 'פה ‪ -‬משפט תובן המשועבד שיעבוד‬ ‫מקדאי‪.‬‬ ‫העבדית שלנו יודעת את שתי הדדבים‪ ,‬אך אינה יוצדת מבני בלאיים‪:‬‬ ‫לא ייאמד בלשוננו‪:‬‬ ‫הבפד בי נסעתי ממנו יפה‬ ‫אני שמעתי אשד הבפד יפה‬ ‫משפט במשפט הדאשון לא מצאנו אף במקדא‪ ,‬אך משפטים במשפט‬ ‫השני‪ ,‬משפטים שבהם משועבד משפט תובן במלת השיעבוד אשד‬ ‫)הדאויה לשעבד משפטי זיקה(‪ ,‬באים אף באים במקדא‪ ,‬וזאת בעיקד‬ ‫בספדים המאוחדים של המקדא‪:‬‬

‫העכרית שלנו והעכרית הקדןמה‬

‫‪33‬‬

‫ייבי שמענו את אשר הוביש הי את מי יס סוף מפניבס" )יהושע ב‪,‬‬ ‫י(‪.‬‬

‫או אף‪:‬‬ ‫ייכי אני ידעתי אשר עבדיך יודעיס לברות עצי לבנון"‬ ‫)דברי‪-‬הימיס כ‪ ,‬כ‪ ,‬ז(‬ ‫ושוב‪ ,‬משפטיס כמשפטיס אלו לא יישמעו כלל בלשוננו‪.‬‬ ‫ההסבר לתופעה מיוחדת זאת עשוי להיות‪ ,‬שלפניני עידוב שתי‬ ‫לשונות‪ :‬המדבר או הבותב שהשתמש בחיי יוס יוס בלשון שלא ידעה‬ ‫להבדיל בין שיעבוד משפטי זיקה לבין שיעבוד משפטי תוכן‪ ,‬שכן את‬ ‫שניהס שיענד במלה אחת ‪ -‬ייש" בלשין חז"ל ‪ -‬העביד את הדגלי‬ ‫לשונו לתוך טקסט האמור להיות מקראי‪ .‬המחבר שביקש לשוות‬ ‫לטקסט צורה מקראית השתמש במלת השיעבוד ייאשרי‪ :‬אך עשה זאת‬ ‫נלי להכחין נין שני טיפוסי המשפטים המשועבדים‪ .‬הבחנה זאת‬ ‫טיפוסית‪ ,‬כפי שראינו‪ ,‬ללשון המקראית הקלאסית‪ .‬אם ההסבר הזה‬ ‫נכון‪ ,‬לפנינו צל לשון חז"ל על פסוקים מקראייס‪ ,‬וזאת גס אס אין‬ ‫בפסוקים המלה המשועברת בלשון חז"ל עצמה‪.‬‬ ‫אס הסבר זה נכון‪ ,‬עלינו לשאול‪ ,‬מה פשר הופעת ייאשר" בראש‬ ‫משפט תוכן אף בספרי מקרא שאינס מאוחריס‪ .‬לא נעסוק כאן בשאלה‬ ‫הקשה‪ ,‬המעסיקה את חוקרי המקרא‪ ,‬והיא שאלת זמן חיבורם של‬ ‫ספריס שונים‪ ,‬אך השאלות אחווות זו בזו‪.‬‬ ‫אפשר גם להסביר תופעה זו‪ ,‬הופעת ייאשר" נראש משפטי‪-‬תוכן‪,‬‬ ‫כתולדה של מפגש בין דיאלקטים שונים של הענרית נתקופה המקראית‬ ‫הקדומה עצמה ‪,‬והרי מלת השיענוד יישי‪ :‬הטיפוסית ללשון חז"ל באה‬ ‫אף בלשון המקרא‪ ,‬ואף בטקסטים שאינס מאוחרים בלל‪:‬‬ ‫ער שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל )שופטיס ה‪,( 1 ,‬‬ ‫מה שמצאנו בדברי‪-‬הימים ובמגילת אסתר‪ ,‬לא מצאנו בלשוננו אנו‪.‬‬ ‫אנחנו יורשיה של העברית המקראית ואנחנו ניזונים מלשון חז"ל‪.‬‬ ‫וההבדלה בין שתיהן עדיין מחייבת אותני במידה מסוימת‪.‬‬

‫פרק חי‬

‫תיארר הפרעל בעברית‬

‫אחר המבנים התחביריים הרווחים ביותר בעברית‪ ,‬ובעברית מקראית‬ ‫יותר מבלשוננו‪ ,‬הוא זה המשתקף במשפטים‪:‬‬ ‫הוא היטיב לננן‬ ‫הוא התחיל לננן‬ ‫הוא עומר לננן‬ ‫הוא יורע לבגן‬ ‫במשפטים אלו בא צירוף בשואי הבבוי מפועל‪ :‬היטיב‪ ,‬החחיל‪ ,‬ערמד‬ ‫ו‪-‬ירדע ומצורת מקור של פועל אחר‪ :‬לנגן ‪ -‬במעמר הפעל‪,‬ם הללו‬ ‫יבואו פעל‪,‬ם רבים אחרים‪.‬‬ ‫המיוחר במבבה זה הוא שהמלה המסמבת את עיקר הפעולה אינה‬ ‫הפועל הראשי שבמשפט‪ ,‬זה המותאם לנושא‪ :‬הוא היטיב לבגן‪ ,‬הם‬ ‫היטיבו לנגן‪ ,‬אלא צורת המקור‪ ,‬הנראית משועברת לפועל שלפביה‪ .‬בך‬ ‫עיקרם של הדברים שבאמרו במשפטים שהודגמו איגו‪ ,‬שמישהו היטיב‪,‬‬ ‫שמישהו התחיל‪ ,‬או שמישהו ערפד‪ ,‬אלא שמישהו ניגן‪.‬‬ ‫בחיבה מקרוב של מבבה תחבירי זה מאירה צדדים מרבזיים בלשון‬ ‫המקרא‪ ,‬ומראה שוגי בין העברית שלבו לבין העברית המקראית‪:‬‬ ‫המלה היטיב‪ ,‬במשפט‪ :‬הרא היטיב לנגן‪ ,‬הבראית בפרעל הראשי‪,‬‬ ‫מתארת את הפרעל הבא בצררת מקור‪ :‬מלה זאת מרסיפה הרחבה‬ ‫ארוורביאל‪,‬ח למשפט בתון‪ :‬הרא ניגן‪ .‬אפשר לתאר אח המשפט חיאור‬ ‫סמנטי בזה‪ :‬על המ~בה הסמבטי הממומש במשפט הרא ניגן פרעלת‬ ‫הדחבה תיאורית‪,‬בגרן‪ :‬היטב‪ .‬הרחבה זאת היא‪ ,‬אם בן‪ ,‬פרדיקט תיאררי‬ ‫הפרעל על פרופרזיציה‪.‬‬ ‫הלשרברת השרבות מציעות מספר דרבי מימרש תחבירירת למבבה‬

‫העכרית שלנו והעכרית הקרומה‬

‫‪3S‬‬

‫סמנטי‪ ,‬שבר פרעל רעירן תיאורי על פררפרזיציה‪ .‬יש מימרשים תחביריים‬ ‫הפתרחים לכל ההרחברת התיארריות‪ ,‬ריש מימרשים המירחרים לחלק מן‬ ‫ההרחברת‪ .‬נסקרר כאן בקצרה את הררכים השונרת שבהן מצטרף‬ ‫הרעירן התיאררי למבנה הסמנטי העיקרי‪.‬‬ ‫אתת מתרפערת הלשרן העיקרירת היא שהרחבה תיאררית תצטרף‬ ‫לפרעל המביע את עיקר הפערלה בררך של לקטיקליוציה‪ :‬התבת הרעירן‬ ‫האדרורביאלי והרעיון הראשי שבמשפט למלה אחת‪:‬‬ ‫האיש התקדם‬ ‫האיש נע ‪ +‬קדימה‬ ‫האיש נסרג‬ ‫האיש נע ‪ +‬אחררה‬ ‫ייאמר שהערך המילרני‪ ,‬הלקסיקלי התקדם יש בר לקסיקליזציה של נע‬ ‫ר"קדימה‪.‬‬ ‫הלשון מציעה במקדים רבים שני טיפרסי מימוש לשוני אלטרנטיביים‪:‬‬ ‫לקסיקליזציה עמרסה‪ ,‬שהיא שימרש בפעלים שיש בהם כמה רעירנרת‪,‬‬ ‫רכנגד זה מימרש תחבירי מפררט‪ ,‬שבר זוכה כל מרביב סמנטי למרכיב‬ ‫תחבירי גפרד‪.‬‬ ‫המימרש התחבידי המפררט‪ ,‬שבר זרבה המרביב התיאררי למעמד‬ ‫תחבירי גפדד‪ ,‬מתפצל לשתיאפשררירת‪:‬‬ ‫א‪ .‬האלמגט התיאררי מרחדר אל תרך המבנה שעליר הרא פעל‪ ,‬רחלה‬ ‫באלמגט התיאררי ירידה בדרגה ) ‪ :(downgrading‬במקרם להירת פרדיקט‬ ‫תיאררי הפרעל על פררפרזיציה שלמה הוא נעשה משלים תיאררי של‬ ‫הנשרא‪:‬‬ ‫מהמבנה הבסיסי; הוא ניגז ‪ +‬הוא עשה זאת היטב‬ ‫הוא ניגן היטב‬ ‫נרצר‪:‬‬ ‫רזה דינר של התיארר במשפטים‪:‬‬ ‫הוא אכל במהיררת‬ ‫הרא אמר זאת ימה‬ ‫ב‪ .‬האלמנט התיאורי מרחרר אל תוך המבנה שעליר הרא פעל‪ ,‬רהוא‬ ‫תרפס בר עמדת נשרא‪ ,‬עמדת פרעל ראשי‪ .‬הפועל המסמן את הפערלה‬ ‫הממשית שנעשתה נדחה ממעמרר הראשרן‪,‬רהרא מתממש בצררת מקרר‪.‬‬ ‫מהמכנה הכסיסי‪ :‬הרא ניגן ‪ +‬הרא עשה זאת היטב‬ ‫הרא היטיב לנגן‬ ‫נרצר‪:‬‬ ‫מה יש מכל זה בלשרן המקראיתרבלשרננר אנר?‬ ‫הבעת הפרדיקט התיאררי בלקסיקליזציה עמרסה‪ ,‬התכת התיארר‬ ‫רה פרדיקט הראשי לפרעל אתד‪ ,‬רררחת בשתי הלשרנרת‪ ,‬כפי שהיא‬ ‫רררחת בלשרנרת השרנרת‪ .‬בלשרנרת השרנרת רבים הפעלים שאפשר‬

‫‪36‬‬

‫אוניברסיטה משרררת‬

‫לנתחס לפועל בסיסי ולמרביב תיאורי‪ .‬לשון עשויה להיות נברלת‬ ‫מלשון אחרת במירת השימוש בררך מימוש לשוני זאת‪.‬‬ ‫העברית המקראית והעברית של ימינו נברלות הרבה בשימוש בררך‬ ‫השנייה‪ :‬המימיש התחבירי הטיפיסי לעברית המקראית הרא זה‬ ‫המשתקף במשפט הרא היטיב לנגן‪ .‬במקרא ייאמר‪:‬‬ ‫הוא עושה היטב‬ ‫הוא מיטיב לעשות ולא ייאמר‪:‬‬ ‫הוא פעל במהירות‬ ‫הוא מיהר לפעול ולא ייאמר‪:‬‬ ‫ובך רווחיס במקרא משפטיס בנון‪:‬‬ ‫הוא הרע לעשות‬ ‫הוא הרחיק ללבת‬ ‫הוא השפיל לשבת‬ ‫הוא הקריס לקוס‬ ‫לררך תחבירית זאת יש בעברית המקראית במה מימושי משנה‪.‬‬ ‫נשווה את המשפטיס‪:‬‬ ‫הרא היטיב לנגן‬ ‫אל תרבו תרברו גבוהה‬ ‫ומהרתם והוררתם‬ ‫במשפט ‪ -‬אל תרב! תרברו‪ ,‬ששיעורו‪ :‬אל תרברו הרבה‪ ,‬נרחה‬ ‫הפועל המסמן את הפעולה תרבר! ממקומו‪ ,‬אך הוא לא הפך לצורת‬ ‫מקור‪ ,‬אלא נשאר פועל נטוי‪ :‬תרבר!‪ .‬פועל זה משועבר שיעבור בלתי‬ ‫מקושר ‪ -‬א‪-‬סינרטי ‪ -‬לפועל התיאורי‪ .‬ררך זאת רווחת בלשון‬ ‫המקרא‪ ,‬והיא מן המאפ"ניס של לשון זאת‪.‬‬ ‫וכך נאמר במקרא‪:‬‬ ‫לא ירעתי אכנה‬ ‫כמקוס‪ :‬לא ירעתי לכנות‬ ‫הי חפץ יגריל תורה‬ ‫כמקום‪ :‬הי חפץ להגריל‬ ‫תורה‬ ‫לא אוסיף ארחם‬ ‫כמקום‪ :‬לא אוסיף לרחס‬ ‫מהרו עשו כמוני‬ ‫לעשות‬ ‫כמקום‪ :‬מהרו‬ ‫כמוני‬ ‫גם כמשפט !מהרתם !ה!ררתם תופס הפועל התיאורי עמרת פועל‬ ‫ראשי‪ ,‬והוא רוחה ממקומו את הפועל המסמן את הפעולה‪ ,‬אך כאן אין‬ ‫הפועל המסמן את הפעולה משועבר לפועל התיאורי‪ .‬שני הפעל‪,‬ם‬ ‫מחובריס זה לזה‪ .‬גם כאו משועכר פועל אחר לפועל האחר מכחינת‬ ‫המשמעות‪ ,‬אך מכחינה תחבירית לפנינו שני פעלים שווי מעמר‪.‬‬ ‫ררך זאת‪.‬להעמיר שני פעל‪,‬ם )וכן שני משפטים( זה ל‪,‬ר וה כשהם‬

‫העבריח שלבן ןהעבריח הקרןמה‬

‫דב‬

‫מחוכרים וה לוה כמקום לשעכרם זה לזה ‪,‬היא אחר מטימני ההיכר‬ ‫העיקר"ם של העכרית המקראית‪ .‬אחת התכונות המרכזיות של העכר'ת‬ ‫המקראית היא שלעתים קרוכות על קורא הטקטטים לפענח את הקשר‬ ‫שכיז פעל‪,‬ם סמוכ'ם או משפטים סמוכים מתון ההקשר הענ"ני‪ ,‬שכז‬ ‫איז כטקסט טימני שיעכור המפרשים את הקשרים‪.‬‬ ‫מה מכל אלה יש כלשוז 'מ'נו?‬ ‫כל‪ ,‬ספק‪ ,‬הררר העיקר'ת לתיאורו של פועל כלשוננו היא העמרתו‬ ‫של המרכיכ התיאורי כמשל‪,‬ם‪:‬‬ ‫הוא נ'גז היטב‬ ‫הוא אכל במהירןת‬ ‫המרכיכ התיאור' הופך להיות ייתיאור‪e‬ווםן"‪ .‬ררר זאת שכמעט אינה‬ ‫מנוצלת כעכרית המקראית ה'א ררן המלן כלשןננן‪ .‬וכך הרכר‬ ‫כאנגל‪,‬ת וכהרכה לשונות‪.‬‬ ‫מאלפת לענ"ז זה רעתם של מןר' הלשןז כראשית התחרשןתה‪ .‬כמה‬ ‫ממעצכי ררכה של העכרית ניטו לכוון את הלשון כר שהיא תלך כררכי‬ ‫המקרא כעניין שאנו עוסקים כו כאז‪ .‬היו שניטו לגזור על משפטים כגוז‪:‬‬ ‫ייהןא ניגן היטב" כטענה שאין הם עכריים מקוריים‪ .‬אר המציאות הלכה‬ ‫כררן זאת‪ .‬ה'א אימצה את השימןש כתיאןר' אופז לכיטן' המרכיכ‬ ‫התיאורי‪.‬‬ ‫המכנה הטיפוטי ללשוז המקרא ייהיטבתי לנגן" כא גם כלשוננו‪ ,‬אכל‬ ‫הוא רווח רק כלשון הטפרות‪ .‬כלשון הר'כור א'ן משתמשים כמשפטים‬ ‫כאלו כלל‪ ,‬אן גם כלשוז הטפרית מכנה זה רווח פחות מהמכנה‬ ‫האלטרנטיכי‪ ,‬שיש כו ייתיאור‪-‬אופז"‪.‬‬ ‫המכנה המשתקף כמשפט ייתרבן תרברן"‪ ,‬שכו עומרים זה ל‪,‬ר זה שני‬ ‫פעל‪,‬ם בל‪ ,‬כיטוי לשיעכור שכיניהם‪ ,‬אינו כשימוש כלשוננו כלל‪.‬‬ ‫המבנה המשתקף במשפט ייומהרתם והוררתם"‪ ,‬שבו מחוברים שני‬ ‫הפעל‪,‬ם זה לןה‪ ,‬מצו' אף בלשוננו‪ ,‬שבז בצר משפטים כגוז‪ :‬הם טענן את‬ ‫העגוה במהירןת מוצאים אנחנו גם‪ :‬הם מיהרן ןטענו את העגוה‪ ,‬ובצר‬ ‫הןא בא מיקרם ייאמר גם היא הקרים ןבא‪ .‬גם ררר זאת משמשת כיום‬ ‫רק בלשוז הטפרות ובלשון הקרובה לה‪ .‬בלשוז הריבור גברה הררך‬ ‫הראשונה‪ :‬העמרתו של מרביב תיאורי במשו‪,‬ם לפועל‪.‬‬ ‫שונ'ם הרברים באלמנטים האטפקטןאל"ם המצטרפים לפרופוזיציה‪:‬‬ ‫אלמנטים המטמנים התחלה‪ ,‬המשך וטיןם של פעולה‪.‬‬ ‫הוא התח'ל לנגז‬ ‫הוא המשיך לנגן‬

‫‪J8‬‬

‫אוניברסיטה משוררח‬

‫הוא הפסיק לגגו‬ ‫מבגה סמגטי בעין‪:‬‬ ‫הוא התחיל )הוא מגגן(‬ ‫לא ימומש בררך של לקסיקליזציה של החחיל ו‪-‬מנגו בפועל אחר‪.‬‬ ‫לקסיקל‪,‬זציה של מרביבים אלו אין בעברית ואין בלשוגות אחרות‪.‬‬ ‫בעברית המקראית יובע הרבב בזה בבמה ררבים‪ ,‬שבבר הברגו‪:‬‬ ‫ הרעיון המרבזי מובע בצורת מקור‬‫ותוסף ללרת‬ ‫ הרעיון המרבזי מובע בפועל גטוי‬‫לא אוסיף ארחם על ציון‬ ‫בלתי מקושר‬ ‫ הרעיון המרבזי מובע בפועל מחובר‬‫ותוסף ותלד‬ ‫ברור הוא‪ ,‬שבמבגה השלישי אין שגי הפעל‪,‬ם מסמגים שתי פעולות‪,‬‬ ‫ואבן אין לומר‪:‬‬ ‫‪ .‬אתמול היא הוסיפה ועתה היא ‪,‬לרה‬ ‫הפועל הראשון מסמו את המשבתה )אך קרוב לבך( של הפעןלה‬ ‫המסומבת בפועל השגי‪ .‬הפועל היטיף הו‪ K‬לעןלם פועל אספקטואל"‬ ‫ואין הוא מסמן פעולה של ממש‪ .‬אך יש פעלים הראויים לשמש הן‬ ‫בפעל‪,‬ם אספקטואליים והן בפעלים המסמגים פעולה של ממש‪ .‬פעלים‬ ‫באלו יוצרים במקרים רבים רו‪-‬משמעות‪:‬‬ ‫הם שבן ואבלן‬ ‫הפועל שבי יתפרש בפועל המסמן פעולה של ממש‪ ,‬ובך יובן המשפט‬ ‫בקיצורו של משפט בגון‪:‬‬ ‫הם שבו לבאן מן הבפר ואבלו‬ ‫אך הפועל יתפרש גם בפועל אספק טואלי‪ .‬ובך יובן המשפט בקרוב‬ ‫למשפט‬ ‫הם אבלו שוב‬ ‫בעברית של ימינו מובעים האספקטים שאנו רגים בהם באן בצירוף‬ ‫מיעל ‪ +‬מקיר‪ .‬בצר מבנה זה משמש ביום מבנה מקביל לו‪ ,‬השואב‬ ‫מלשוןחזייל‪ ,‬והוא מבבה שבו באה במקום צורת המקור צורת בינוני‪:‬‬ ‫הוא התחיל מנגן הוא התחיל אובל‬ ‫מבנה זה מיוחד לאספקט ההתחלה‪ ,‬שבן לא ייאמר בלל‪:‬‬ ‫‪ .‬הוא הפסיק מנגן ‪ .‬הוא הפסיק אובל‬ ‫‪ .‬הוא המשיך מנגן ‪ .‬הוא המשיך אובל‬ ‫שני המבנים המקראיים האלטרגטיביים היא הוסימה יילרה ו‪ -‬הוא‬ ‫יוטיף ירחב‪ I‬במעט ואיגם בשימוש ביום‪ ,‬אך בבר ראינו‪ ,‬שהפועל‬ ‫האסקפטואלייישביי יתחבר לפועל המסמן את עיקר הפעולה‪ :‬הוא שב‬

‫העברית שלנו והעברית הקדומה‬

‫‪59‬‬

‫ראמר‪.‬‬ ‫בררך העמרת הפיעל האספקטיאלי לפני הפיעל המסמן את הפעילה‬ ‫יבואי גם פעל‪,‬ם המסמנים את הבוונה‪ ,‬אי את היית הארם שעל‪,‬ו‬ ‫מרברים במצב שלפני הפעילה‪:‬‬ ‫היא עימר לנגן‬ ‫היא הילך לנגן‬ ‫משפטים אלו‪ ,‬שיש בהם פעל‪,‬ם אספקטיאליים ערמר י‪ -‬הרלר‪ ,‬מצביעים‬ ‫על תהל‪,‬בי השתניתם של פעל‪,‬ם‪ .‬בריר שלא ואת משמעיתם הראשינית‬ ‫של הפעל‪,‬ם עמר י‪ -‬הלר; בריר‪ ,‬שמשמעיתם הראשינית של הפעל‪,‬ם‬ ‫הללו היא זי המשתקפת במשפטים‪:‬‬ ‫היא עימר עתה בקצה המסררין‬ ‫היא הילך עתה לבפר‬ ‫במשפטים אלו מסמנים הפעל‪,‬ם ערמר ו‪-‬הרלר את עיקר הפעילה אי את‬ ‫עיקר המצב‪ .‬ממשמעית התחלתית זאת ז הפיעל למשמעית של תביעה‬ ‫מיפשטת‪ ,‬תניעת הביונה‪ .‬בך זזי פיעל‪ ,‬תניעה שונים ממשמעיתם‬ ‫הראשונית בעברית ךבלשינית אחרית‪.‬‬ ‫במקים צירת המקיר עשייה לביא צירת שם‪-‬הפעילה אי צירה שמנית‬ ‫אחרת הראייה לסמן פעילה‪:‬‬ ‫היא התחיל בנגינה‬ ‫היא התחיל בעבירה חרשה‬ ‫יאף‪ :‬הוא התחיל במלאכה‬ ‫הצירה השמנית נגינה גזורה מהפיעל ניגן‪ ,‬יכך הרבר בזיג עבררה ‪-‬‬ ‫עכר‪ .‬שם‪-‬העצם מלאכה‪ ,‬הבא במקים צירת מקיר במבבה זה‪ ,‬איני גזור‬ ‫מפיעל ‪,‬אלא היא כיניי לפעולית מפעילות שינות‪.‬‬ ‫הךא התחיל בבנייה‬ ‫הוא התחיל במלאכה‬ ‫היא התחיל בביסיר‬ ‫וכוי‬ ‫מכל מקום בריר שהמלים נגינה‪ ,‬עבירה‪ ,‬ו"מלאכה אינן באות באן‬ ‫במעמר שם"עצם‪ ,‬שכן לא ייאמר כלל‪:‬‬ ‫היא התחיל בשילחן‬ ‫במקים צירת המקור הבאהבמבנו;; זה תבךא גם ייצירת‪-‬תחל‪,‬ףי‪ :‬מלה‬ ‫היא התחיל זאת‬ ‫שהיא כיניי לפעילית‪:‬‬ ‫המלה זאת רימזת על פעילה מסיימת‪ ,‬שהיא לנגר עיני המרבר יהשימע‪.‬‬

‫כנרק וי‬

‫ארגולם חדשלם רחושלם לרתו‬

‫תופעה תרשה היא בעברית‪ .‬שהיא יוצרת משפטיס גס בלי פעל‪,‬ס‪.‬‬ ‫בעברית יש משפטיס רביס שבהס מצטרף לשס"עצס נוש ‪ K‬שס"עצס‪.‬‬ ‫שס"תו ‪K‬ר ‪ K‬ו צירוף‪-‬יחס )מלת יחס ושס"עצס(‪ .‬וכך נוצר משפט שלס‪.‬‬ ‫ב‪ K‬לו הס המשפטיס‪:‬‬ ‫רור רופ ‪K‬‬ ‫רור גרול‬ ‫רור בבית‬ ‫וז ‪ K‬ת בניגור ללשונות ‪ K‬חרות‪ .‬ש ‪K‬ין בהן משפט כלי פועל‪ .‬וכך ה ‪ K‬נגל‪,‬ת‬ ‫מחייכת קיומו של פועל בכל משפט‪ .‬ולו ‪ K‬יהיה זה פועל ריק ממשמעות‬ ‫כפועל ‪ .is‬פועל זה ‪ K‬יני מסמן רבר‪ K ,‬ל ‪ K‬הו ‪ K‬קושר ‪ K‬ת הנוש ‪ K‬ואת‬ ‫הנשו ‪ K‬למשפט‪.‬‬ ‫בצר משפטים כ ‪K‬לה‪ ,‬שבהם ב ‪K‬ים שני מרכיבים ל ‪"K‬פועליים זה ל‪,‬ר‬ ‫זה ויוצריס כך משפט‪ ,‬רייחיס משפטיס שכהס יש בנוסף על המרכיביס‬ ‫הללו מרביב הנקרא ייארגד"‪ .‬כינוי זה לתפקיר תחבירי זה שואב‬ ‫מתפיסה‪ ,‬שאין האיגר אלא מרכיב תחבירי המקשר את הנשו ‪ K‬לנוש ‪.K‬‬ ‫עיין בתחביר ובסמנטיקה יר ‪K‬ה‪ ,‬ש ‪K‬ין תפקירו של ה ‪K‬ונר קישור בין‬ ‫המרכיכיס העיקרייס בלבר‪ .‬רבר זה עולה ברורות מן ההשוואה הב ‪K‬ה‪:‬‬ ‫רורתי היא רופאה‬ ‫דרדתי תהיה רופאה‬ ‫רירתי נעשתה ריפאה‬ ‫יורתי נש ‪K‬רה ריפאה‬ ‫האוגר במשפט הראשון ייהיא" חסר משמעות‪ .‬על‪,‬ו י‪ K‬מר ברין‪ .‬ש ‪K‬ין‬ ‫הו ‪ K K‬לא קושר את הנשוא לנושא‪ .‬המרכיביס הבאיס בין עיקרי המשפט‬

‫העברית שלנו והעברית הקרומה‬

‫‪41‬‬

‫בשלושת המשפטים האחדים קובעים משמעות‪ .‬מחיקת האוגדים הללו‬ ‫מן המשפטים תשנה את המשמעות‪ :‬היא תשנה את עדבי האמת של‬ ‫המשפטים‪,‬וכך‪ .‬אם נכון הוא שדודתי תהיה רופאה‪ ,‬אין זה נבון בהברח‬ ‫שדודתי רופאה‪.‬‬ ‫הפועל ייתהיהי'‪ ,‬כמוהו כצורות האחדות של פועל זה‪ ,‬מסמן את הזמן‬ ‫במשפט שאי! בו ביטוי אחר לזמן‪ .‬יש לדאות במרכיב זה רעיון של זמן‬ ‫הפועל על פרופוזיציה נתונה‪:‬‬ ‫'יהיהי )דודתי דופאה(‬ ‫במימוש התחבירי של מבנה סמנטי זה מוחדר אלמנט הזמן אל תוך‬ ‫הפרופוזיציה המבטאת את עיקר הדברים‪ ,‬והוא מוצב בין הנושא לבין‬ ‫הנשוא‪ :‬דודתי תהיה רופאה‪ .‬מכייון שנם כל‪ ,‬אוגד זה מתקיים משפט‬ ‫נכון‪ ,‬אלא שהוא שונה במשמעותו‪ ,‬ייאמר שלפנינו אוגד‪ ,‬מקשר‪.‬‬ ‫קדוב לאוגד זה האוגד יינעשה"‪ .‬הפועל במשפט יידודתי נעשתה‬ ‫רופאה" אינו מסמן‪ ,‬שמישהו או משהו נעשי )הם עשו שילחן ‪ 1‬השולחן‬ ‫נעשה( אלא הוא מבטא התהוות‪:‬‬ ‫יהתהווהי )דידתי רופאה(‬ ‫או‪ :‬יהפך לי )רורתי רופאה(‬ ‫המרכיב המתייחס להתהוות מוחדר במימיש התחבירי כין הנושא לבין‬ ‫הנשוא ומתקבל המשפט הנתון‪.‬‬ ‫ה"אוגד" נשאר מורכב יותר במשמעותו‪ .‬אין שני המשפטים‪:‬‬ ‫דודתי רופאה‬ ‫דודתי נשארה רופאה‬ ‫שווים במשמעיתם‪ .‬שיעורי של המשפט השני הוא‪ ,‬שלא התהווה המצב‪,‬‬ ‫שאין דודתי רופאה‪:‬‬ ‫ילאי )יהתהווהי )ילאי )דודתי רופאה(«‬ ‫כלומר‪ ,‬האוגד נשאד כולל בתוכו שתי של‪,‬לות‪.‬‬ ‫כך רואים אנחנו‪ ,‬אם כן‪ ,‬שהאוגדיישם‪-‬גרף" )כגון‪ :‬הרא‪ ,‬היא‪ ,‬הם‪ ,‬י‪-‬הן(‬ ‫הוא האוגד היחיד בין אלו שהזכרנו כאן‪ ,‬שאינו מבטא כל משמעות‪ .‬פה‬ ‫ושם עשוי השימוש באיגר זה להבהיר את מבנה המשפט‪ ,‬אבל הוא‬ ‫עצמו נטול משמעות‪.‬‬ ‫יכול אדם לתמוה על קיומם של מרכיבי לשון מחוסרי משמעות‪ :‬מה‬ ‫פשר השימוש במרכיבים שאינם מוסיפים דבר? ויכול אדם להוסיף כאן‬ ‫שאלה לשאלה‪ :‬שמות‪-‬הגוף הנדונים כאן הם במקומות אחרים בעל‪,‬‬ ‫תפקיד מהיתי‪ ,‬והם רחוקים מלהיות נטול‪ ,‬משמעות‪ .‬וכן הרבר‬ ‫במשפטים‬

‫‪42‬‬

‫‪.‬אוניברסיטה משודרח‬

‫הוא נטע‬ ‫היא רופאה‬ ‫הם טובים‬ ‫שבהם שם‪-‬הגוף משמש בנושא המשפט‪ ,‬ואם בן‪ ,‬מה פשר השימוש‬ ‫במל‪,‬ם אלה במקומות אחרים בתפקיד נטול משמעות?‬ ‫שיקולים באלה עשויים להוביל להשערה‪ ,‬שאין המבנה הנדון באן‪,‬‬ ‫המבנה שיש בו אוגד שם‪-‬גוף‪ ,‬מבנה מקורי בלשון‪ ,‬אלא מבנה שהוא‬ ‫תולדת התפתחות‪ ,‬ידועה התופעה בלשונות שונות‪ ,‬שמבנים תחבידיים‬ ‫מקוריים מתאבנים התאבנות מטוימת‪ ,‬ותפקידם של מדביבי המשפט‬ ‫משתנה‪ ,‬ואבן‪ ,‬גם בבלשנות העוטקת בלשונות שיש בהן אוגד שהוא‬ ‫חובה‪ ,‬באנגל‪,‬ת‪ ,‬התעוררו הרהורים באשר למקוריותם של האוגדים‪,‬‬ ‫רכבד נמצאר הרכחרת לכך‪ ,‬שגם בלשרנרת אלה לא היה ארגד בדבדים‬ ‫הקדרמים בירתר של השפה‪,‬‬ ‫בן‪ ,‬בשאנחנר משרחררים מן הכדח למצרא ארגד בכל לשרן רבכל‬ ‫תקרפת לשרן‪ ,‬אנחנו חייבים לבחרן את הלשון המקראית בדי להשיב‪ ,‬אם‬ ‫יש ארגדשם‪-‬גרף )בל‪ ,‬תפקיד שלשם‪-‬גרףן( בלשרן זר‪,‬‬ ‫משפטים שיש בהם שם‪-‬גרף שנרטף על שני מדביבים שמניים הראויים‬ ‫ל‪,‬צרר משפט שלם ררוחים מארד במקרא‪ ,‬ודרגמארת לבך‪:‬‬ ‫ייהדם הרא הנפשיי‬ ‫ייהעמר עשירית האיפה הואיי‬ ‫ייצדיק תוא הי"‬ ‫על משפטים אלו ועל שכמותם נאמר בטפרי לימוד‪,‬שיש בהם ארגד‪ ,‬על‬ ‫האוגד ייאמר‪ ,‬שהוא עשוי לבוא בין שני שמות העצם או אחרי שניהם‪,‬‬ ‫בפי שהדבד במשפט השני‪,‬‬ ‫והנה הוצע במחקר המודרני לא לראות בהןא ו‪-‬היא שבמשפטים אלו‬ ‫אוגד‪ ,‬אלא לראותם נושאים‪ :‬הןא ר‪-‬היא יבראו תמיד במקרם שם‪-‬עצם‪,‬‬ ‫וישמשו בנושאים במשפט‪ ,‬החוקר דרייבר הציע לראות בכל המשפטים‬ ‫שיש בהם לנאורה אוגדים שמות‪-‬גוף יימשפטי ייחודיי‪.‬‬ ‫משפטי ייחוד נפוצים בענדית המקראית החדשה‪ .‬ודוגמא בולטת‬ ‫למבנה זה‪:‬‬ ‫ייהצור תמים פעלויי‪,‬‬ ‫לפנינו משפט שלם ייחמים םעלןי'‪ ,‬ולפגיו שם‪-‬עצם ייהצןדי'‪ .‬בתוך‬ ‫המשפט חמים םעלן יש כינוי המתייחט לשם‪-‬העצם שלפני המשפט‪:‬‬ ‫כינוי זה הוא חלק מהמלה מעלן‪ .‬כך מפרש דרייבר גם את המשפטים‬ ‫שאנחגו דגים בהם נאן‪:‬‬

‫העברית שלנו והעברית הקרומה‬

‫‪43‬‬

‫הדם ‪ -‬הו <‪ I‬הבפש‪.‬‬ ‫לפבינו משפט שלם הןא הנפש‪ ,‬ובו שם‪-‬הגוף הן <‪ I‬בוש <‪ I‬ממש‪ .‬לפבי‬ ‫משפט שלם זה ב <‪ I‬שם‪-‬עצם הדם בתלק ייתוד‪ .‬ושיעודו של המשפט‪:‬‬ ‫בתבר מדבוים‪I< ,‬בתבו <‪ I‬ומוים‪ :‬הןא הנפש‪ .‬וקוובים‬ ‫וב <‪ I‬שו לדם‪ ,‬שעליו <‪I‬‬ ‫לו שבי המשפטים ה <‪ I‬תוים שהרוגמו ב <‪I‬ו‪:‬‬ ‫העמר ‪ -‬עשירית האיפה הרא‬ ‫שם‪-‬העצם עמו הו <‪ I‬תלק ייתוו‪ ,‬ושם הגוף שבתוך המשפט הו <‪ I‬בוש <‪I‬‬ ‫ויתו עם ז <‪ I‬ת הביבוי המתייתס‪ ,‬המוסב‪I< ,‬ל תלק הייתוד‪.‬‬ ‫צדיק הר <‪ - I‬הי‬ ‫משפט זה שובה מקודמו בזה‪ ,‬שתלק הייתוד ב <‪ I‬בו בסופו של המבע‪.‬‬ ‫לפביבו משפט שלם צדיק הרא‪ ,‬ש <‪I‬ף בר שם‪-‬הגוף הו <‪I‬ברש <‪ ,I‬ובוש <‪ I‬זה‬ ‫הו <‪ I‬גם הביבוי המוסב קדימה‪ I< ,‬ל שם העצם ש <‪ I‬תוי המשפט‪.‬‬ ‫גם במשפטים מסובבים יותו בגוו‪:‬‬ ‫<‪I‬בבי הו <‪ I< I‬שו הוצ <‪ I‬תיך מ <‪ I‬וץ מצוים‬ ‫<‪I‬יולפביבו‪ ,‬לפי דעה ז <‪I‬ת‪I< ,‬וגד‪ .‬יש הוו <‪I‬ים <‪ I‬ת שם‪-‬הגוף שבמשפט כגרו‬ ‫זהייבוש <‪ I‬סתמייי‪ .‬משפט זה יתפוש בוומה למשפט ב <‪I‬בגליתכגרו‪:‬‬ ‫‪It is you who did it‬‬ ‫שבו המלה ‪ it‬הי <‪ I‬בוש <‪ I‬סתמי‪.‬‬ ‫בללר של דבו‪ :‬בל המשפטים מלשוו המקו <‪ I‬שיש בהם לכ <‪ I‬ווה <‪ I‬וגו‬ ‫יתפושר יפה כמשפטים ש <‪I‬יו בהם <‪I‬וגד בלל‪ .‬בבל <‪I‬לו שם‪-‬הגוף <‪I‬יבו‬ ‫<‪I‬ל <‪I‬שם‪-‬גרף‪ ,‬כלומו תתליף לשם‪-‬עצם‪,‬‬ ‫חוקוים ההולכים בווך ז <‪ I‬ת קל להם להסביו <‪ I‬ח ההת <‪ I‬ם שביו‬ ‫שם‪-‬הגוף לביו שם‪-‬עצם כמשפט‪ .‬מקובל לרמו בספוי הלימוד‪ ,‬כי ה <‪ I‬וגו‬ ‫מות <‪I‬ם לבוש <‪: I‬‬ ‫הדם הןא הנפש‬ ‫ול <‪:I‬‬ ‫הדם הןא הבפש‬ ‫<‪I‬ם <‪ I‬וגו לפביבו‪ ,‬קשה להסביו <‪ I‬ת פשו הוכו‪I< ,‬ך <‪I‬ם לפביבו‪ ,‬בוש <‪, I‬‬ ‫טבעי לו שהו <‪ I‬יות <‪ I‬ם לשם העצם ש <‪I‬ליו הו <‪ I‬מוסב‪:‬‬ ‫הדם ‪ -‬הןא הבפש‬ ‫שכו בד~וך על דם <‪ I‬תה <‪ I‬ומו‪ :‬הןא‪.‬‬ ‫ויי <‪ I‬מו כבו כ <‪I‬ו‪ :‬כשתש כותם של משפטי ייתוד כ <‪I‬לו‪ ,‬ובוצוו מהם‬ ‫משפטים בעלי <‪ I‬וגוים ‪ -‬וכך הובו בלשובבו <‪I‬בו ‪ -‬התתילו ובים‬ ‫לשגות בהת <‪I‬ם זה‪ ,‬שכו הם ל <‪ I‬הוגישר בהצוקה לובו‪.‬‬ ‫במצ <‪ I‬בלשו שטעו‪ ,‬כי גם בלשוו המקו <‪ I‬יש " <‪I‬וגדיי שם‪-‬גוף‪I< ,‬בל גם‬ ‫הו <‪ I‬סבוו‪ ,‬שזו תופעה משבית‪ ,‬ושל <‪ I‬כך היו הדבוים בלשוו הקוומה‬ ‫ביותו‪.‬‬

‫‪44‬‬

‫ארניברסיטה משרררת‬

‫ובר מקובל על‪,‬בו‪ ,‬שאוגר שאיבו מסמן משמעות הוא לא רק מיותר‬ ‫מכתיבה סמנטית‪ ,‬אלא שאין הוא מקורי כעברית‪.‬‬ ‫אמרבו כאן‪ .‬שכעברית של ימיבו יש אוגר שם‪-‬גוף‪ .‬רשאים אבחבו‬ ‫לבקש הוכחות לכר‪ .‬רשאים אבחבו לשאול‪ ,‬מרוע לא בפרש משפטים‬ ‫מלשובבו אבו כפי שפירשבו משפטים מלשון המקרא‪ .‬האם אי אפשר‬ ‫להחיל את רכריו של ררייכר גם על משפטים מלשון ימיבו‪ .‬כגון‪:‬‬ ‫רורתי היא רופאה‬ ‫ולומר אף על‪,‬הם‪ .‬שהם משפט ייחורוו‬ ‫סבוריםאבחבו‪ ,‬שיש כמה הוכחות לקיומו של אוגר שם‪-‬גוף כלשונבו‪:‬‬ ‫א‪ .‬המשפטים מלשון"ימיבו אינם כשכילנו תיכות רוממות‪ .‬אנתנו‬ ‫שומעים את המשפטים‪ .‬אבחבו שומעים את הטעמתם של המשפטים‪,‬‬ ‫והטעמה זו מפתחת את המכבה התחכירי‪ .‬המשפט המוצג כאן אינו‬ ‫מכוצע כררר כלל כמשפט ייחור‪:‬‬ ‫רורתי ‪ -‬היא רופאה‬ ‫)כלומר‪ :‬באשר לרורתי אבי אומר לר‪ :‬היא רופאה(‬ ‫כיצועם למעשה של המשפטים מעיר על‪,‬הם שאין הם משפטי ייחור‪.‬‬ ‫ב‪ .‬העוכרה‪ ,‬שרבים אינם מקפירים על ההתאם שכין שם"הגוף לכין‬ ‫שם"העצם שלפביו‪ ,‬מעירה על כר‪ ,‬שאין הם חשים כמשפטים אלו‬ ‫משפטי ייחור‪ .‬גם אם ייאמר על המשכשים את ההתאם‪ ,‬שהם משבשים‬ ‫את הלשון‪ ,‬לא תקטן ערותם של הרכים‪ ,‬שאין הם מרגישים כמשפטים‬ ‫האמורים שהם משפטי ייחור‪ .‬ומאלף מאר‪ :‬גם סופרים ב;אלה שאיבם‬ ‫מקפירים כהתאם זה‪ .‬כללו של רבר‪ :‬משפטים כגון‪:‬‬ ‫המפגן היא הצלחה‬ ‫הם ערות לקיומו של אוגר‪.‬‬ ‫ג‪ .‬יש כלשובבו משפטים שלא יתפרשו כלל כמשפטי ייחור‪ ,‬ואין לבו‬ ‫אלא לומר על שמות‪-‬הגוף שכהם‪ ,‬שהם אוגרים‪:‬‬ ‫הסכבה היא שהילר לא ימצא את הררר‪.‬‬ ‫משפט זה איבו משפט ייחור‪ ,‬שכן מה שיש כו אחרי שם‪-‬העצם הטכנה‬ ‫איבו יוצר כלל משפט‪:‬‬ ‫• היא שהילר לא ימצא את הררר‬ ‫והרי עיקרו של משפט ייחור‪ ,‬שיש כו משפט שלם ולפביו שם"עצם‬ ‫כעמרת ייחור‪ .‬ואם לא משפט ייחור לפנינו‪ ,‬אוגרלפביבו!‬ ‫מן האמור כאן לא עולה שרצף מל‪,‬ם כ‪ :‬רורתי היא רופאה לא יתפרש‬ ‫לעולם כמשפט ייתור‪ .‬אם נשמע רצף מל‪,‬ם זה כר‪ :‬רירתי ‪ -‬היא‬ ‫רופאה‪ ,‬לא בהסס לומר‪ ,‬שמשפט ייחורלפביבו‪.‬‬

‫העברית שלנו והעברית הקרומה‬

‫‪45‬‬

‫אמרנו בראשית רברינו‪ ,‬שגם אם אין האוגר מוטיף רבר למשמעותו‬ ‫של המשפט‪ .‬הוא תורם במקרים רבים לבהירותו של משפט‪ .‬נשווה את‬ ‫שני המשפטים‪:‬‬ ‫רורתי רופאה‬ ‫רורתי הרופאה‬ ‫משפטים כמשפט הראשון‪ ,‬שבו אין שם‪-‬העצם הנשואי מיורע‪ :‬רופאה‬ ‫ולא הרופאה‪ ,‬יבוא לעתים קרובות בלי אוגר‪ .‬האוגר לא יתרום‬ ‫במשפטים אלו לבהירותם של הרברים ‪,‬ולא כך הרבר במשפט השני‪.‬‬ ‫בקריאה רהוטה עשויה המלה הרופאה להיתפט כלוואי‪ .‬והקורא ימשיך‬ ‫ררבו בטקטט בבקשת הנשוא )בגון‪ :‬רורתי הרופאה גרה בתיפה(‪ .‬רק אם‬ ‫לא יימצא הנשוא המבוקש‪ ,‬ישוב הקורא אל המשפט הנתון ויעניק‬ ‫בקריאתו למלה הרופאה מעמר נשוא‪ .‬בטופו של רבר יקלוט הקורא את‬ ‫הכוונה‪ ,‬אלא שעיכוב פטיבולוגי יש כאן‪ .‬המשפט שיש בו אוגר‪ ,‬מבנהו‬ ‫שקוף יותר‪ .‬לפנינו הררכה ברורה לקריאתו של המשפט‪ ,‬ראכן כרוב‬ ‫המשפטים שיש בהם נשוא שם‪-‬עצם מיורע מצאנו אוגרים‪.‬‬ ‫ורוגמא בולטת לרברינו במשפט הבא‪:‬‬ ‫הטכנה שצהייל יעניק רשיון נהיגה לכל ת"ל‪.‬‬ ‫משפט כזה‪ ,‬שבו הנשוא הוא משפט‪ ,‬ייתפט בקריאה רהוטה כך‬ ‫שהמשפט הנטוע בו הוא משפט לוואי‪ .‬ושוב‪ ,‬הקורא עשוי להמשיך‬ ‫ררכו כטקטט ככקשת נשוא‪:‬‬ ‫הטכנה שצהייל יעניק רשיון נהיגה לכל ת"ל אינה קיימת כלל‪.‬‬ ‫כשאין הקורא מוצא לפני הנקורה שכטוף המשפט את הנשוא המצופה‪,‬‬ ‫הוא שב לראשיתו של המשפט ומתקן את קריאתו‪ .‬משפט שיש בו אוגר‬ ‫יכהיר לקורא מיר מה המכנה שלפניו‪:‬‬ ‫הטכנה היא שצהייל יעניק רשיון נהיגה לכל תייל‪.‬‬ ‫האוגר שם‪-‬גוף אינו תופעה מקורית בלשוננו‪ ,‬והנה העכרית שלנו‬ ‫ממשיבה ויוצרת אוגרים תרשים‪ .‬גם אוגרים אלו לא באו לעולם אלא‬ ‫כתולרת שיבו"ם במבנים מקוריים יותר‪:‬‬ ‫הנגב זהו שטת המתיה החשוב ביותר של ישראל‬ ‫איש זה היה זה‪I‬גו מנהיג תשוב‬ ‫ליבורנו זה עיר‪.‬‬ ‫לירתם של אוגרים אלו כלירתו של האוגר שם‪-‬גוף‪ .‬האוגר זהו מוגבל‬ ‫בשימוש בו בהשוואה לאוגר הוא‪ ,‬ולא נעטוק בכך כאן‪ .‬האוגר ה‪I‬גו‬ ‫משמש אותנו בעיקר להבלטת זמן הווה במשפט שיש בו בטמוך טימון‬ ‫זמן אחר‪ - - - :‬ה‪ I‬ה רה‪I‬גן ‪ ,- - -‬שכן הרצף‪ :‬ה‪I‬ה ‪ - - -‬ןהןא‬

‫‪46‬‬

‫ארניברסיטה משרררח‬

‫לא ייכשד לכך‪ .‬האיגד זה משמש דק בלשין דיביד‪ ,‬יהמייחד בי היא‬ ‫שאין המשתמשים בי מתאימים איתי לנישא המשפט‪:‬‬ ‫ל‪.‬בידנז זה עיד‪.‬‬ ‫יאכן‪ ,‬יש לני בלשינני איגדים חדשים יחדשים ייתד‪.‬‬

‫פרק ז'‬

‫כיצד ייצרת העברית את המלים שלה;‬ ‫משקלים ימשמעייית‬

‫התופעה המרבזית שבה נבדלת העברית מרוב הלשונות היא הדרך שבה‬ ‫העברית יוצדת את דוב המלים שלה‪ .‬רוב המלים בעבדית נוצרות‬ ‫משילוב שודש‪ ,‬בגון‪ :‬בחר‪ ,‬טינוד ו‪-‬דרש‪ ,‬יתידה מופשטת למדיי‪ ,‬שיש לה‬ ‫גדעין של משמעות עם משקל‪ ,‬שגם הוא דלבנטי במקרים דבים‬ ‫למשמעות‪ ,‬שורש אתד‪ ,‬בגון‪ :‬טנור יבוא במשקלים שונים‪ :‬טינודתי‪,‬‬ ‫טרנור‪ ,‬טינוזר‪ ,‬לפיבך עשויות במה מלים להיות קרובות בהיותן גזורות‬ ‫משורש אתר‪ ,‬והן עשויות להיות קרובות בהיותן בעלות משקל משותף‪,‬‬ ‫ובך במלים חיט‪ ,‬טנון‪ ,‬ננר ו‪-‬גנב‪ ,‬השורשים שונים‪ ,‬אבל יש בהם צד‬ ‫סמנטי משותף הנקכע כמשקל‪ .‬כבד באן עלינו לומר‪ ,‬שלא לבל משקל‬ ‫יש משמעות מסוימת‪.‬‬ ‫משקל‪ ,‬הפעל‪,‬ם מכונים כנייגים‪ .‬בדדך כלל נתלות כבניינים‬ ‫משמעויות מסוימות‪ ,‬אבל מערכת הבניינים אינה משקפת יתסי משמעות‬ ‫קבועים‪ .‬אין בניין המביע תמיד משמעות אתת בכל השורשים‪ ,‬נשווה את‬ ‫יתסי המשמעות בין הפעל‪,‬ם שלהלן הגזודים בבניינים ייקל" )פעל(‬ ‫ו‪-‬יינויעל"‪:‬‬ ‫שיבד‬ ‫שבד‬ ‫קיפץ‬ ‫קפץ‬ ‫ייפה‬ ‫יפה‬ ‫שימת‬ ‫שמת‬ ‫סיפד‬ ‫ספד‬ ‫גילה‬ ‫גלה‬

‫‪48‬‬

‫אוניברסיטה משוררח‬

‫בררר לחלרטין שיחס המשמערת שבין צררת ייקל" לבין צררת "םיעל"‬ ‫אינר אחד לבל זרגרת הפעלים שהררגמר באן‪ .‬הניגרר שבין שבר ר"קםץ‬ ‫לבין שיבר רקיםץ הרא באינטנסיבירת‪ ,‬אר בפי שייאמר בדקדרקים‬ ‫מקרבלים הםיעל מסמן פערלה "חזקהי'‪ .‬ספק אם אבן היחס הסמנטי הרא‬ ‫אחד בשני המקרים‪ :‬הניגרד הראשרן הרא בעצמת הפערלה‪,‬ראילר במקרה‬ ‫חשני לפנינר ניגרד שעניינר חד פעמירת לערמת חזרה על הפערלה‪ .‬מבל‬ ‫מקרם‪ ,‬שני חניגרדים עשריים לחירארת קררבים‪ .‬בורגרת חפעל‪,‬ם האחרים‬ ‫אין כלל ניגרד של אינטנסיבירת‪ ,‬חיחס שבין יםה ר"שמח לבין ייםה‬ ‫ר"שימח הרא יחס של גרימה‪ .‬משמערת חפרעל ייםה כרללת בתרכח את‬ ‫משמערת חפרעל יםה‪:‬‬ ‫יהתהווהי )אני יעה יותר(‬ ‫יעיתי‬ ‫ייפיתי = אני גרמתי)יהתהררהי )מישחר יפח ירתר«‬ ‫רבך הדבר בזרג חפעל‪,‬ם חשני‪:‬‬ ‫שימחתי = אני יגרמתיי )יחתחורהי )מישחר שמח«‬ ‫במשמערירת חפעל‪,‬ם טםר '"טיםר‪ ,‬גלה ר"גילה‪ ,‬בפי שחן נתפסרת‬ ‫בירם‪ ,‬אין בל יחס סמנטי נראח לעין‪ ,‬שיצדיק לבאררח את חשימרש‬ ‫בשרדש אחד בשגי הבגייגים‪ .‬אין כאן יחס של איגטגסיבירת‪ ,‬ראין כאן‬ ‫יחס של גרימה כפי שזרגרת הפעל‪,‬ם נתפסים כירם‪ ,‬אין חקירבח‬ ‫חסמנטית בכל זרג גדרלה ירתד מקירבח בין שני פעל‪,‬ם שרנים לגמרי‪,‬‬ ‫כגרן‪ :‬בנה ר‪ -‬אבל‪ ,‬מח שמכרנח בספרי חדקדרק ייהרראת חבנייןיי אינר‬ ‫אלא חכללח השראבת מעירן במשמערת פעלים שאכן מקרימים בהם יחסי‬ ‫משמערת מסוימים‪ .‬מצב דברים זח‪ ,‬כפי שחרצג באן‪ ,‬גרדם לכך שמצד‬ ‫אחד ערסקים בלשנים ב"מערכת ח בנייניםי'‪ ,‬רמצד שני בלשנים מתייחסים‬ ‫לצרדרת שרנרת חנגזרות משררש אחד כאל הררירת לקסיקל‪,‬רת שרנרת‬ ‫שאינן קשרררת זר בזר‪ .‬עירן שיטתי בפעלים רבים מאד יראח‪ ,‬ששתי‬ ‫חגישרת מרצדקרת‪ .‬אין לחכחיש קירמח של יימערכת בנייניםי‪/‬כשם שאין‬ ‫לחכחיש את הערבדח שמערכת זאת פררצה מארד‪ .‬יתר על כן שינריי‬ ‫משמערת חחלים בפעלים שרנים פררצים ערדרערר את סריררת חמערכת‪,‬‬ ‫עד שראת עשריח בתרך הזמן לחיעלם‪.‬‬ ‫אנחנר רשאים לכנרת קברצת רברים מערבת‪ ,‬אם מחקיימים בח יחסי‬ ‫תפקרד‪ ,‬יחסי תפקרד בין מרכי? לבין מרכיב‪ .‬חחצרקח לכינרי‬ ‫יימערכת"הבניינים" חיא בכך‪ .‬שלמררת חסבך הסמנטי חהרלך רגרל ‪,‬יש‬ ‫כמח יחס' משמערת מרבחקים חטיפרסיים ללשרן חעברית‪ ,‬רחבאים לירי‬ ‫ביטרי בפעלים רבים‪.‬‬ ‫חלשרן חעברית מביעה באמצערת בגיינים את חיחס ייפעיל" ‪ I‬ייסבילי'‪,‬‬

‫העברית שלנר יהעברית הקרומה‬

‫‪49‬‬

‫<‪ I‬ת היחס ייפעיל" ‪ /‬יירפלקסיבי"‪ I< ,‬ח היחס בין עשייה לעצמי לבין‬ ‫העשייה לזילת י <‪ I‬ת היחס שבין עשייה לבין גרימה ליילת שיפעל‪ .‬יחסי‬ ‫המשמעית השיגיס <‪ I‬יגס מקרייס לחליטין‪ .‬יחסיס שיגיס קשיריס‬ ‫בטיפיסי פעלים מסוימים‪ .‬יחס סמגטי מסיים עשיי להיית טיפיסי‬ ‫לקביצה גרילה של פעלים שיש להס צד סמגטי משיתף‪ ,‬בגין פיעלי רגש‬ ‫<‪I‬י פעלים <‪ I‬דגיקטיבים‪ .‬לעתים קדובית קיבעת משמעית השידש <‪ I‬ת‬ ‫יחסי המשמעית הקיימים בין ציריתיי של השירש‪.‬‬ ‫יחס סמנטי בריר הטיפיסי ללשין העברית הי <‪ I‬היחס ייפעיל" ‪/‬‬ ‫ייסביל·'‪ ,‬עיין צירני במלה יר <‪ I‬ה‪ ,‬שהניגיר הזה מציין על‪-‬פי‪-‬ריב במלה‬ ‫הפעיל‪/‬היפעל‪.‬‬ ‫ציין בריר‪ :‬פיעל‪/‬פרוגל‬ ‫הצירה הפסיבית המקבילה לצירה ה <‪ I‬קטיבית מייחרת בבך שיש בה‬ ‫תניעת ‪ : U‬פרעל‪ ,‬הרפעל‪ .‬מכייין שגס פעלים בבניין קל מסמניס לעתיס‬ ‫קריבית פעילית‪ ,‬צפיי שגס כנגר צירית בניין קל יהיי בלשין צירית‬ ‫מקבילית המסמנית סבילית‪ .‬עניין הסביל של בניין קל היא בעייתי‬ ‫למדיי‪ :‬בצירת הסביל המקביל לצירת הפעיל שכבניין קל מתפקרת‬ ‫לעתיס קריבית צירת כניין גפעל‪:‬‬ ‫שברתי את הכס <‪ / I‬הכס <‪ I‬נשבר על‪-‬יריי‬ ‫סגרתי <‪ I‬ת הרלת ‪ /‬הרלת נםגרה על‪-‬יריי‬ ‫<‪ I‬ל <‪ I‬שצירית כניין נפעל ייצרית עס צירית בניין קל גם מערכת <‪ I‬חרת‪.‬‬ ‫הניגיר בין הצירית עשיי להיית גם ניגיד של רפלקסיביית‪.‬‬ ‫‪/‬נשמרתי )=שמרתי <‪ I‬ת עצמי(‬ ‫שמרתי <‪ I‬ת הילר‬ ‫סגרתי <‪ I‬ת הילר בחדר ‪/‬נסגרתי בחרר )סגרתי את עצמי בחרר(‬ ‫יכן‪ :‬נרשמתי לבית‪-‬הספר‪.‬‬ ‫יתר על כן‪ ,‬היכחית ברירית לכך‪ .‬שמשמעיתי המקירית של כניין נפעל‬ ‫ל <‪ I‬היתה ייסביליתי'‪ .‬בבניין זה יש ציריתייצירריי'‪ ,‬ז <‪ I‬ת בניגיר בריר‬ ‫לבניינים הסביליס המיבהקים ייפרעל" י"הרפעלי'‪ .‬גס העיברה‪ ,‬ש <‪I‬ין‬ ‫בצירית בניין יה תניעת ‪ ,U‬הטיפיסית לסבילית‪ ,‬מלמדת הרבה‪ .‬כך <‪ I‬ני‬ ‫מגיעים למסקנה‪ ,‬שההיר<‪ I‬ה המקירית של בניין יינפעל" הייתה היראת‬ ‫הרפלקסיביית‪ ,‬העשייה לעצמי‪ .‬אס כך‪ .‬מה היתה הצירה המקירית‬ ‫להבעת הסבילית כנגד צירית בניין ייקל"?‬ ‫בעכרית המקר <‪ I‬ית יש שרירים של משקל שהי <‪ I‬צירת הסביל‬ ‫המקירית של בנייןייקלי'‪ ,‬יכצפיי ב <‪ I‬ה בצירה זאת תניעח ‪; u‬יהיא הצירה‬ ‫ו‪..‬קח‪ .‬פיעל זה <‪ I‬יני הסביל של צירת ייפיעלי'‪ ,‬שכן אין בעברית פיעל‬ ‫ל‪,‬קח‪ .‬כעתיר הצירה המקבילה הי <‪.,!I‬קח‪ .‬יאין פיעל זה הסביל של צירת‬ ‫ייהפעילי'‪ ,‬שכן אין בעברית פיעל יקיח‪ .‬צירית אלה‪ ,‬ל ‪ r-‬ח כעכר י‪ r- !-‬ח‬

‫‪50‬‬

‫אןניברסיטה משןררח‬

‫בעתיר‪ ,‬הו צורות הטביל המקורי של בנייו קל‪:‬‬ ‫הם ל‪,‬קח‪1‬‬ ‫הוא ל ‪ R‬ח מים‬ ‫הם ~‪,‬קח‪1‬‬ ‫הוא י‪.‬קח מים‬ ‫לא קשה לשער מרוע נעלמה מו הלשוו צורת הטביל של בנייו ייקל"‪:‬‬ ‫היא נזרהתה עם צורת הטביל של בנייו ייפיעל"‪ :‬עקב מכפל שבא בצורת‬ ‫הטביל של ייקל" על‪-‬פי חוק ההכרות‪,‬נטשטש ההברל ביו שתי צורות‬ ‫הסביל‪ ,‬זה של ייקל" זזה של ייפיעל‪,,,‬‬ ‫הלשוו העברית איברה כך כנייו‪ ,‬ומערכת הכניינים נעשתה סכוכה‬ ‫יותר ושקופה פחוח מכחינה טמנטית‪ ,‬הפער שננרם עקכ היעלמו של‬ ‫הטכיל של כנייו ייקלי'‪ .‬נתמלא כצורוח בנייד יינפעלי'‪ .‬כנייד שהוראתו‬ ‫המקוריח העיקרית היא רפלקסיביות‪ ,‬כך הפכו פעלים שונים בבנייו‬ ‫יינפעל" רו‪-‬משמעיים‪:‬‬ ‫נרשמתי לביח הטפר = רשמתי אח עצמי לבית‪-‬הטפר‬ ‫רשמו אותי לבית‪-‬הספר‬ ‫הו צורות המביעות טבילות והו אלה המביעות רפלקסיביות קשורות‬ ‫בצורות יסוריות המביעות פעילות‪ ,‬עשייה‪ ,‬ולפיכך לא נצפה‬ ‫למשמעויות סבילות ורפלקטיביות בפעלים שבצורת בנייו ייקל" שלהם‬ ‫איו טימוו לפעולה‪ ,‬כנוו יכויתי‪.‬‬ ‫כפי שצורת בנייו יינפעל" היא הביטוי לרפלקסיביות הקשורה בצורת‬ ‫בנייו ייקלי'‪ .‬כך צורח בנייו ייהתפעל" מביעה לעתים קרובות רפלקטיביות‬ ‫הקשורה בצורת בנייו ייפיעלי'‪ .‬ובקיצור הייהתפעל" הוא הרפלקסיבי של‬ ‫ייפיעלי'‪.‬‬ ‫ייפיתי = עשיתי את הזולת יפה‬ ‫התייפיתי = עשיתי את עצמי יפח‬ ‫ושוב‪ ,‬יורגש כי עקב התפתחותה של הלשוו איברו גם צורות בנייו‬ ‫ייהתפעל" את מקומו הכרור במערכת הבנייגים‪ ,‬ורבים הפעלים בבנייו‬ ‫זה‪ ,‬שאינם מביעים רפלקסיביות כלל‪.‬‬ ‫סקרגו כאו בקצרה את כיטויה של הרפלקטיביות במערכת הבניינים‪.‬‬ ‫כאו מו הראוי לעמור על תופעה לשונית חשובה‪ :‬הרפלקטיביות עשויה‬ ‫להיות מובעת לא רק בצורת הבנייו אלא בשורש עצמו‪,‬ורוגמאות טובות‬ ‫לכך מצורות הפעלים לבש ו‪-‬כושט‪ ,‬שיעורם של הפעלים לבש ו‪-‬נ‪I‬שט‬ ‫כולל רפלקטיביות‪.‬‬ ‫לבש = שם בגר על עצמו‬ ‫פשט = הסיר בגר מעל עצמו‬ ‫ואם כך‪ ,‬איו לצפות‪ ,‬שמפעלים אלו ייגורו צורות בבנייו יינפעלי'‪ .‬אם‬

‫העברית שלני יהעברית הקרימה‬

‫‪51‬‬

‫הרפלקסיביות מובעת בצורה היסורית שבבניי! ייקלי'‪ .‬אי! מקום‬ ‫להבעתה בבניי! המיוחר הגוזר צורות רפלקסיביות‪,‬‬ ‫פעלים אלו‪ ,‬שבבנייןייקל" הם מסמנים עשייה לעצמו ‪,‬מאפשרים יחסי‬ ‫משמעות מיוחריס להס‪ .‬ברור הוא‪ ,‬שאי! יחס סמנט' אחר בזוגות‬ ‫הפעליס רקר‪/‬הרקיר ו לב ‪/ W‬הלביש‬ ‫היחס הסמנטי שבין רקר לבין הרקיר הוא יחס של גרימה‪:‬‬ ‫משה רקר = משה עשה פעולת ריקור‬ ‫רור גרס לכך שמשה יעשה פעולת‬ ‫רור הרקיר את משה‬ ‫ריקור‬ ‫במקרה זה ייאמר‪ ,‬שצורת ייהפעיל" כוללת במשמעותה את צורת בניי!‬ ‫ייקלי'‪.‬‬ ‫לא בן הרבר בזוג הפעלים לב ‪/W‬הלבי ‪ .W‬אין הפועל הלבי ‪ W‬מסמן‪,‬‬ ‫שמישהו גרס לזולתו שילבש בגר‪ ,‬שיעשה פעולה‪ .‬כאן היחס הסמנטי‬ ‫הוא אחר‪:‬‬ ‫הוא שס בגר על עצמו‬ ‫משה לבש בגר= משה עשה משהו‬ ‫הוא שס‬ ‫ררר הלביש את משה בגר = רור עשה משהו‬ ‫בגר על משה‬ ‫באן גרימה לעצמו‪ ,‬ובאן גרימה לזולת‪ .‬במשפט השני לא מסומן שמשה‬ ‫עשה משהו‪.‬‬ ‫רוגמה בולטת לבך‪ .‬שאי! צורת ייהפעיל" במקריס רביס בוללת‬ ‫במשמעותה את צורת בניי!ייקל" היא הפועל העלה‪:‬‬ ‫רןר גרם לעצמו ‪,‬שהוא יהיה למעלה‪ ,‬על‬ ‫רור עלה לגבעה‬ ‫הגבעה‬ ‫רור העלה את החפציס לגבעה = רור גרס לכך‪ ,‬שהחפציס‬ ‫יהיו למעלה‪ ,‬על הגנעה‪.‬‬ ‫ואין שיעורו של המשפט שנשואו בננייןייהפעיל"‪:‬‬ ‫רור נרם לכך שהחפציס יעלו לגבעה‬ ‫שכ! החפצים אינם מסוגלים לעלות ‪ = J‬לגרום לעצמם שיהיו למעלה(‪.‬‬ ‫כבר הצבענו בראשית רברינן בעניי! זה ‪,‬שצורות הבנייניס ייקל"‬ ‫ו"פיעל" מקיימות יחסי משמעות שונ'ם‪ .‬חלק מ! היחסים הסמנטיים‬ ‫הללו קשור בהשתייכותם של הפעלים לקבוצות סמנטיות מסוימות של‬ ‫פעלים‪ ,‬בגו! פעלים ארגיקטיבייס ופעלים המביעים מצב רגשי‪ .‬כבר‬ ‫אמרנו‪ ,‬שעקנ שינויים סמנטיים יחסי משמעות מקוריים הולכים‬ ‫ומשתנים ואף הולכים ונעלמים‪ .‬ומן הראוי להרגים עניין זה‪.‬‬ ‫הפועל לבש בבני! קל מסמן משמעות של הימצאות במצב פיזי‬

‫‪52‬‬

‫ארניברסיטה משרררת‬

‫)לוק טיבי( מסוים‪ .‬ובך חדבר במשפט‪:‬‬ ‫חאיש ישב על חבסא‬ ‫פועל זח בא גם בבניין פיעל‪ :‬יישב‪ .‬אין יחס סמנטי של אינטנסיביות‪ .‬אם‬ ‫בך חוא‪ ,‬אפשר חיח לצפות‪ ,‬שבצורת בניין ייפיעל" תסומן חמשמעות של‬ ‫גרימת חמצב חפידי חדח‪ .‬ואין חדבר בך‪ .‬אין צורת בביין ייפיעל" באח‬ ‫במשפט במשפט‪:‬‬ ‫חאיש יישב את חברו על חבסא‬ ‫מבל מקום בך לא ייאמר בלשובבו אנו‪ .‬פועל דח משמש בחוראת חגרימח‬ ‫של מצב אתר‪ .‬חפועל משמש בחוראח מושאלת של חחוראח חראשונח‬ ‫ומן חראוי לחשוות‪:‬‬ ‫חאיש ישב על חבסא‬ ‫חאיש ישב בעמק‬ ‫במשפט חראשון מסמן חפועל‪ ,‬באמור‪ ,‬מצב פידי ברור‪ .‬במשפט חשבי‬ ‫אי! חפועל מסמ! מצב פידי דח‪ ,‬אלא מצב לוקטיבי של חימצאות במקום‬ ‫מסוים דרך קבע‪ .‬במבנח זח משמעותו של חפועל קרובח למשמעות‬ ‫חפועל גד שבמשפט‪:‬‬ ‫חאיש גד בעמק‬ ‫צדרת חפדעל בבניין ייפיעל" נתייחדח לסימד! גדימתו של מצב דח‪:‬‬ ‫האיש יישב את חבדד בעמק = חאיש גדם לבך שחברד ישב‬ ‫)=יגדר( בעמק‬ ‫לצורך סימון חגרימח של חמצב חפידי אנחנו משתמשים בצורת בניין‬ ‫ייחפעיל"‪:‬‬ ‫חושבתי את חאיש על הבסא‬ ‫ומאלף הדבד‪ :‬צררת ייחתפעל"‪ ,‬חקשרדה צודנית בצורת בניין ייפיעל"‬ ‫מסמנת את ח רפלקסיביות של שתי חהורארת‪" ,‬יישבתי" ר‪-‬הדשבתי‪.‬‬ ‫חאיש חתיישב על הבסא‬ ‫האיש חתיישב בעמק‬ ‫ודוגמא נוספת‪:‬‬ ‫בפי חבראח‪ ,‬חיתח לפעלים ביבדחי ר‪-‬הבבדתי בראשיתר של דבר‬ ‫משמעות אחח‪ .‬בררך בלל אין ביגורי משמעות בין צורות ייפיעל"‬ ‫ו"חפעיל" בפעלים אדגיקטיביים‪ ,‬וחנח בבר בעברית חמקראית לפנינו‬ ‫פיצרל סמבטי‪:‬‬ ‫עשיתי משחו בבד ירתר‬ ‫חבבדתי‬ ‫ביבדתי‬ ‫עשיתי משחר נבבד ירתר‬ ‫)וקרוב חרא ל ‪ -‬בתחי לו בבוד(‬

‫העבריח שלגך ךהעבריח הקרךמה‬

‫נ‪S‬‬

‫חלוקת תפקירים זו כין צורות הפועל‪ ,‬שאינה תולרת המערכת הטרירה‪,‬‬ ‫היא תולדה של תזוזות כמשמעזת‪ .‬יכר הדכר כפעלים רכים‪.‬‬

‫פרק חי‬

‫פעלים אדג'קטיביים רפעלים המביעים‬ ‫מצב רגשי; מערנרת של צרררת‬ ‫רמשמערירת‬

‫שתי קברצרת גדרלרת של פעלים שבהם מקרימים עדיין יתסי משמערת‬ ‫סרירים למריי במערבת הבניינים הם הפעלים האדגיקטיביים רהפעלים‬ ‫המביעים מצב רגשי‪,‬‬ ‫הפעלים האדגיקטיביים הם הפעלים המקבילים לשמרת‪-‬תראר‬ ‫שבלשרן‪ ,‬בין שנראה ארתם גזררים משמרת‪-‬התראר רבין שנראה ארתם‬ ‫צרררת אלטרנטיבירת לצרררת שם‪-‬התראר‪,‬‬ ‫מקביל ל יפה‬ ‫יפיתי‬ ‫מקביל ל גדרל‬ ‫גדלתי‬ ‫בררב המקרים אין לפרעל האדגיקטיבי רלשם‪-‬התראר משמערת אתת‪.‬‬ ‫המשפטים שנשראם שם‪-‬תראר מסמנים מצב סטטי‬ ‫חילך יפה‬ ‫הילד גדרל‬ ‫העץ גברה‬ ‫ראילר המשפטיס שנשראם פרעל אדגיקטיבי מסמנים דיגמירת‪ ,‬התהררתר‬ ‫של מצב‬ ‫יהתהורהי )אנתנר יפים ירתר(‬ ‫יפינו‬ ‫יהתהרוהי )היא גדרלה ירתר(‬ ‫גדלה‬ ‫יהתהווהי )הם גברהים ירתר(‬ ‫גבהר‬ ‫בעברית של ימינר הפרעל האדגיקטיבי מסמו תמיד דינמירת‪ ,‬אך לא בך‬ ‫המצב בלשון המקרא‪ .‬אם בי בררב המקרים מסמן הפרעל האדגיקטיבי‬

‫העברית שלני‬

‫ןהעברית הקדןמה‬

‫‪55‬‬

‫התהוותו של מצב‪ ,‬במקרים אחרים אין הפועל האדגיקטיבי אלא‬ ‫אלטרנטיבה סגנונית לשם‪-‬התואר‪:‬‬ ‫הי אלהי גרלת מאד‬ ‫מה רבר מעשיך הי‬ ‫במשפטים אלו לא מסומנת התהוותר של המצב אלא מסומן קירמו של‬ ‫מצב סטטי‬ ‫הי גדול מאוד‬ ‫מה רבים מעשי הי‬ ‫בלשון ימינו לפנינו שתי דדביס להבעת הדינמיות בפדופוזיציות שיש‬ ‫בהן דעיון תיאורי‪:‬‬ ‫א‪ .‬למשפט שנשואו שם‪-‬תואר מתוסף פועל המיוחד לסימונה של‬ ‫ההתהוות‪:‬‬ ‫הילד נעשה יפה‬ ‫מכנה זה הוא שקוף סמנטית‪ ,‬שבן כנגד שני פרדיקטים‪ :‬האחד היות‬ ‫מישהו יפה והאחד התהזותו של הדבד‪ ,‬לפנינז שני מדכיבים תחבידיים‪:‬‬ ‫נעשה ו‪-‬ימה‪.‬‬ ‫ב‪ .‬במשפט מועמד כנשוא פועל אדגיקטיבי‪ ,‬המכיע את שני הרעיונות‪,‬‬ ‫על מבנה זה ייאמד‪ ,‬שהוא שקוף פחות סמנטית‪ ,‬שכן כמה דעיונות‬ ‫מגולמים כו כמלה אחת‪,‬‬ ‫הלשון האנגלית יודעת כעיקר את הדדך השנייה‪:‬‬ ‫‪He became nice‬‬ ‫ואין חוק קכוע כאנגלית לגזירת פעלים מהארגיקטיכ‪ ,‬אס בי בנגד כמה‬ ‫אדגיקטיבים יש כאנגלית פעלים המכיעים הן את משמעותר של‬ ‫האדגיקטיב והן את רעיון ההתהוות‪.‬‬ ‫עתה יקל עלינו להשוות את הלשון המקראית ללשוננו‪ ,‬העברית‬ ‫המקראית אינה יודעת בדרך כלל לבטא את הדינמיות בפדופוזיציות‬ ‫אדגיקטיביות‪ .‬הדרך האחת‪ ,‬היא השימוש בפועל מיוחד למימוש הדעיון‬ ‫של ההתהוות‪ ,‬אינה דווחת במקדא‪ .‬רק במספד קטן של משפטים יש‬ ‫פועל כזה‪:‬‬ ‫יישערה הפך לבן" )ויקרא יג‪ ,‬כ(‬ ‫והדדך השנייה‪ ,‬השימוש בפועל אדגיקטיבי‪ ,‬אינה תד משמעית‪ .‬אמנם‬ ‫רוב הפעלים האדגיקטיביים יתפרשו לנו במסמנים התהוותו של מצב‪,‬‬ ‫אך כפי שככר ראינו‪ ,‬עשוי הפועל האדגיקטיבי להתפרש גם כסימון‬ ‫המצב הסטטי‪ .‬זאת הסיבה לכן‪ ,‬שפסוקי מקרא רכים הם דו‪-‬משמעיים‪.‬‬ ‫יישמנת עבית כשית" )דבדים לב‪ ,‬טו(‬

‫‪S6‬‬

‫אוניברסיטה משוררח‬

‫משפט כוה מתפדש על"‪,‬די פדשנים ככולל כתוכו סימון להתהוות ‪-‬‬ ‫נעשית שמן‪ ,‬ונעשית עכה‪ ,...‬אך משפט זה מתודגם גם כאילו נאמד בו‪:‬‬ ‫אתה שמן‪ ,‬אתה עבה‪.‬‬ ‫יחס סמנטי כדוד למדיי קיים על‪-‬פי"דוכ כין צודות כניין ייקל" לכין‬ ‫צודות הכניינים ייפיעל"ו"ייהפעיל‪ .',‬בעכדית שלנו מסמנת הצודה בכניין‬ ‫ייקל" התהוותו של המצכ‪ ,‬וצודות הכניינים ייפיעל" ו"ייהפעיל" מסמנות‬ ‫גדימת המצכ‪:‬‬ ‫הילד נדל = יהתהווהי )הילד גדול יותד(‬ ‫האיש הגדיל את השולחן = האיש גדם לכך‪ .‬שהתהווה המצכ‪,‬‬ ‫שהשולחן גדול יותד‬ ‫האיש ייפה את החדד = האיש גדם לכך‪ ,‬שהתהווה המצכ‪,‬‬ ‫שהחדד יפה יותד‬ ‫מעיון כפעל‪,‬ם דכים‪ ,‬כגון הפעל‪,‬ם הגדיו ו‪"-‬םה‪ ,‬עולה שאין לחזות‬ ‫מדאש מתי תיגזד הצודה המסמנת גדימה בבניין ייפיעל" ומתי בבניין‬ ‫ייהפעילי'‪ .‬וכך אין צודות שני הבגייגים יוצדות בדדך כלל ניגוד של‬ ‫משמעות‪ .‬אך יש מקדים שבהם בא שודש אחד בשני הכניינים‪ ,‬ועקב‬ ‫זאת נוצדה דיפדנציציה במשמעות‬ ‫הוא הגדיל את השולחן‬ ‫הוא גידו בעל‪ ,‬חיים‬ ‫ודומים לכר היחסים הסמנטיים בעבדית המקדאית‪ ,‬אלא הם שונים‬ ‫בדבד אחד‪ ,‬שכבד עסקנו בו‪ :‬צודת בניין קל אינה מסמנת בהכרח‬ ‫התהוותו של דבד‪.‬‬ ‫מעדכת !את שבה יש ניגיד במשמעות בין צודת בניןייקל" לבין צודת‬ ‫כניין ייהפעיל" נחלשה הדבה עקב תזוזה במשמעותם של פעל‪,‬ם לא‬ ‫מעטים בבניי! ייהפעיל‪ .',‬פעל‪,‬ם דבים בבניין זה איגם מסמנים עוד גדימת‬ ‫מצב אלא את התהוותו‪ ,‬וכך התחסל בהם הניגוד הסמנטי בין שני‬ ‫הבניינים‬ ‫הילד החוויד‬ ‫האיש העשיר‬ ‫משפטים אלו אינם קוכעים‪ ,‬שמישהו החוויד את זולתו או שמישהו‬ ‫העשיר את זולתו‪ ,‬אלא מישהו נעשה חיווד או עשיד‪ .‬אר בדוד הרבד‪,‬‬ ‫שכאשד מושלם הפועל במשל‪,‬ם שמני הוא מסמן גדימה‪:‬‬ ‫הוא העשיד את חבדו‬ ‫יהתהווהי )הוא שחוד(‬ ‫והשווה‪ :‬הוא השחיד‬ ‫הוא השחיד את הקדש = הוא גדם לכך‪ .‬שייתהווהי‬

‫העברית שלני והעברית הקדימה‬

‫‪57‬‬

‫)הקרש שחרר(‬ ‫היחס הצררני שבין צררת בניין ייפיעל" לבין צררת ייהתפעל" קשרר‬ ‫בדרך כלל עם הרפלקסיבירת‪:‬‬ ‫הרא ייפה את החצר = הרא נרם לחצר להירת יפה ירתר‬ ‫הרא גרם לעצמר להירת יפה ירתר‬ ‫הרא התייפה‬ ‫רבךשיעררר של הטהר עשה עצמר טהרר‪.‬‬ ‫אך גם יחס סמנטי זה הלך רנחלש‪ .‬שתי סטירת עיקרירת חלו בפעל‪,‬ם‬ ‫אדגיקטיביים בבניין התפעל‪:‬‬ ‫א‪ .‬למשמערת הצרררת בבניין זה נרסף מרביב נרסף‪:‬‬ ‫האיש גרם לבך שיתהרוה המצב שאנשים‬ ‫האיש התחלה‬ ‫יחשבן שהרא חרלה‬ ‫רכן‪ :‬האיש התחכם = האיש גרם לכך‪ ,‬אר ניסה לגררם לכך‪,‬‬ ‫שיתהררה המצב שאגשים יחשבר שהרא חכם‪.‬‬ ‫במשמערת זאת יש עדיין רפלקסיבירת‪ ,‬אך בנרסף על כך ש באן ביטרי‬ ‫למחשבתר של הזרלת‪.‬‬ ‫ב‪ .‬צןררת בניין התפעל איבדר את סימרן הדפלקסיבירת‪ .‬בך הדבר‬ ‫בלשוננר‪ ,‬רכך הדבר גם בלשרן המקרא‪:‬‬ ‫נערריר התחדשר‪ .‬הדיר התייבש רפעל‪,‬ם אחרים‬ ‫ראין שיערדר של המשפט‪ ,‬שהדיר גרם לעצמר שייבש‪ ,‬במקרים אלר געשר‬ ‫צרררת התפעל זהרת במשמערתן עם צרררת כניין ייקל"‪:‬‬ ‫חדיר יבש‪.‬‬ ‫חדיי חתייבש‬ ‫אין לנר מחקר הדן במידת השימרש למעשה בפעל‪,‬ם אדגיקטיביים‬ ‫בלשרננו אנו‪ ,‬התרשמרתנר היא‪ ,‬שיש סרפרים המשתמשים כשתי‬ ‫האלטרנטיבות‪ ,‬פרעל אדגיקטיבי‪ ,‬רלעומתר שם‪-‬תראר רפרעל עזר המסמן‬ ‫את ההתהררת‪ ,‬זה בצד זה‪ .‬יש כרתבים המבריל‪,‬ם בכך בין כתיבתם בררח‬ ‫לשרן המקדא לבין בתיכתם בררח לשרן חז"ל‪.‬‬ ‫בלשרן הדיברר הרלך ראובד השימוש בפעל‪,‬ם אדגיקטיבייס‪ .‬אין אנחנר‬ ‫שרמעים ברחרב משפטים כגרן‪ :‬ייהיא יםחה"‪ ,‬אלא שרמעים‪ :‬ייהיא נעשחה‬ ‫יםהיי‪ .‬תמרנת דבריס זר ערלה אף מעירן בלשרנן של דמרירת המדבררת‬ ‫לשרן דיברר בספררת החדשה‪ .‬ייתכן שסיכת הדבר היא התגבררת המבגה‬ ‫המקרבל בלשרן חז"ל‪ ,‬רייתכן שאין לפנינר אלא השפעה של לשרגרח‬ ‫זדרת‪ ,‬שרררח בהן השימרש בפעליס מירחדים לסימרן ההתהררת‪ ,‬ראין בהן‬ ‫מערכת סדררה רקברעה של פעל‪,‬ם אדגיקטיביים‪.‬‬ ‫מערכת דרמה מקיימים הפעלים המביעים מצב רגשי‪.‬‬ ‫להבעת המצב שמישהר מרגיש הרגשה מסרימת משמשיםבלשרגגר אגר‬

‫‪58‬‬

‫<‪l‬‬

‫ינינרסיטה משידרת‬

‫שבי מבבים‬

‫תחביריים‪:‬‬

‫האנשיםשמחו‬ ‫האנשים הרנישו שמחה‬ ‫במבנה הראשון מאופיין הרגש המסוים בפועל עצמו‪ ,‬בנשואו של‬ ‫המשפט‪ ,‬ואילו במבנה השני כא כנשוא פועל המסמן הרגשה בלשהי‪,‬‬ ‫והרנש הספציפי מסומן בשם"עצם‪ ,‬משל‪,‬מו של הפועל‪.‬‬ ‫העברית המקראית יורעת רק את הררך הראשונה‪.‬‬ ‫מכיוון שאין הפעל‪,‬ם המביעים מצב רגשי מסמנים עשייה ממש‪ ,‬לא‬ ‫נצפה שבמקביל לצורות ייקל" תבואנה צורות להבעת הסבילות או‬ ‫הרפלקסיביות‪ .‬בפעל‪,‬ם אלו מתפקרות צורות בנייןיינפעלי'‪ ,‬כשהן ישנן‪,‬‬ ‫תפקיר אחר‪ .‬הן מביעות את הכניסה למצב הרגשי‪ .‬הצורה היסורית‬ ‫בבניי! ייקל" מביעה בדרך כלל מצב סטטי‪ ,‬הימצאות במצב של הרגשה‬ ‫ולא את המשמעות של דינמיות‪ .‬בהודאה זאת באים פעל‪,‬ם מבניין‬ ‫יינפעל"‬ ‫הוא נכנס למצב של בהלה‪ ,‬או פחד גדול‬ ‫הוא נבהל‬ ‫הוא נכנס למצב של בהלה דבה‪ ,‬או פחד גדול‬ ‫הו <‪ I‬נבעת‬ ‫מאוד‬ ‫הניגור הצורני שבין צודות בניין ייקל" לבין צורות הבניינים ייפיעל"‬ ‫ו‪-‬ייהפעיל" מביע אף כאן‪ ,‬כבפעל‪,‬ם האדגיקטיביים‪ ,‬גרימת המצב‪:‬‬ ‫האיש גרם לכך שחברו ירגיש שמחה‬ ‫האיש שימח את חברו‬ ‫האיש גרם לכך שחברו ירגיש עצב‬ ‫האיש העציב את חברו‬ ‫גם באו איו לבניינים ייפיעל"ו"ייהפעיל" תפקירים שונים במערכת‪.‬‬ ‫מן הר <‪I‬וי לבחון את מעמרו התחבירי של המשל‪,‬ם הבא במקרים רבים‬ ‫<‪ I‬חרי פועל המביע מצכ רגש'‪ .‬בין כצורתו הבסיסית ובין בצורתו בכניין‬ ‫המסמן גרימת המצב‪.‬‬ ‫ה <‪I‬יש שמח בסמד החרש‪.‬‬ ‫ה <‪I‬יש שימח <‪ I‬ת חברו בסמד חדש‪.‬‬ ‫ה <‪I‬יש העציב את חברו בבשודה דעה‬ ‫מרכיב תחבירי זה מביע את הגורם הלא‪-‬רצוני למצכ הדגשי‪ .‬שיעורו‬ ‫של המשפט הד <‪I‬שון הו <‪ ,I‬שהספר החרש עורר ב <‪I‬יש את מצב השמחה‪.‬‬ ‫גרימה !את <‪I‬ינה מתבטלת עקב הביטוי לגרימה רצונית‪ ,‬יזומה‪ ,‬זו‬ ‫המובעת בצודות מבניינים ייפיעל"ו‪-‬ייף;פעיל‪ ,',‬והמשפט השנ'‪ .‬שיש בו‬ ‫צורתייפיעל" מתפרש לנו כך‪:‬‬ ‫ה <‪I‬יש גרם לכך‪ ,‬שהספר החדש יעורר בחברו הרגשת שמחה‬ ‫היחס שבין הגרימה‪-‬הרצונית לכין הגרימה הלא‪-‬רצונית מקכיל ל‪,‬חס‬

‫הענרית שלנו והענרית הקדומה‬

‫‪59‬‬

‫שב'ן שת' הגר'מות במשפט‪:‬‬ ‫הא'ש שבר את החלון בפט'ש‬ ‫וש'עורו‪ :‬הא'ש שבר את החלון‪ ,‬ולמעשה הפט'ש שבר את החלון‪.‬‬ ‫הקשר ב'ן הרבר'ס הוא בך‪ :‬הא'ש גרס לבך שהפט'ש 'גרוס לבך‪,‬‬ ‫שהחלון 'ה'ה שכור‪ .‬ומכ'וון ששת' הגר'מות שוגות באופ"ן‪ :‬האחת ה'א‬ ‫גר'מתו של העושה‪ ,‬והשנ"ה ה'א גר'מתו של המכש'ר‪ ,‬לא נוכל‬ ‫להעמ'רן כעמרות תחכ'ר'ות מקכ'לות‪:‬‬ ‫יהא'ש והפט'ש שברו את החלון‬ ‫ובך גס לא ייאמר‬ ‫האיש והספר החרש שימחו את האיש‪.‬‬‫כשימוש זה כמשל‪,‬ס המב'א את הגורס הלא‪-‬רצונ' שוו'ס לשון 'מ'נו‬ ‫ולשון המקרא‪ .‬ורווחיס כלשון המקרא משפטיס כמשפט'ס‪:‬‬ ‫אג'לה בישועתך )תהל‪,‬ס ט‪ ,‬טו(‬ ‫והוא כטח על צרקתו )יחזקאל לג‪ ,‬יג(‬ ‫ושיעורס‪ :‬ישועתך גורמת ל‪ ,‬להרג'ש גילה‬ ‫צרקתו גורמת ל' להרגיש ב'טחון‪.‬‬ ‫עקב תזוזות בלשוו עשו"ס יחסי המשמעות שנרונו כאן להיטשטש‪.‬‬ ‫נשווה את המשפטיס‪:‬‬ ‫ו‪ .‬האיש פחר מחברו‬ ‫‪ .2‬החבר הפחיד את האיש‬ ‫‪ .3‬האיש פחר מן הכלכ‬ ‫‪ .4‬הכלב הפחיר את האיש‪.‬‬ ‫משמעותו של משפט ו ברורה‪ :‬המלה חברו מסמנת כמשפט זה את‬ ‫הגורס הלא‪-‬רצוני‪ .‬לא מסומן כאן שהחבר 'זס את המצב הרגשי‪ .‬משפט‬ ‫‪ Z‬יתפרש בררך כלל כקובע‪ ,‬שהחבר גרס גרימה רצונ'ת לפחרו של‬ ‫האיש‪ .‬משפט ‪' 3‬תפרש כמשפט ו‪ .‬והנה משפט ‪ ,4‬שכמותו רווח'ס‬ ‫בלשוננו אנו‪ ,‬עשוי להיתפס ביוס כמכיע‪ ,‬שהכלכ עורר את פחרו של‬ ‫האיש מבל‪ ,‬שהכלכ 'זוס זאת‪ .‬אס כן משפטיס ‪ 3‬ו ‪ 4-‬עשו"ס להיתפס‬ ‫כיוס כסינונ'מ"ס‪ .‬ומן הראוי לברוק‪ ,‬מה ה'קפה של התופעה הזאת‪.‬‬ ‫מכל מקוס בע'קרו של רבר הפעל‪,‬ס המביעיס מצב רגשי מק"מיס‬ ‫מערכת סרירה למר" של צורות ומשמעו'ות‪.‬‬

‫פרק טי‬

‫המרורסיס רצרררת הפרעל‬

‫צורות יקטול המקראיות באות בשלוש צורות משנה‪:‬‬ ‫א‪ .‬צורת העתיר הרגילה‪ :‬אבתוב‪ ,‬אלך ו‪-‬ארבב‬ ‫ב‪ .‬הצורה המבונה מבחינה צורנית יייקטול קצר" ומבחינת המשמעות‬ ‫ייררך הפיקור"‪ :‬יהי‪ ,‬יקם ויצו‬ ‫ג‪ .‬הצורה המבונה מבחינה צורנית יייקטול ארוך" ומבחינת המשמעות‬ ‫ייררך המש ‪K‬לה"‪ :‬אסררה‪ ,‬ננתקה‪ ,‬אשירה ו‪-‬אקימה‪.‬‬ ‫עיון בצורות ה ‪ K‬לטרנטיביות‪ ,‬בפי שהן מופיעות בהקשר‪ ,‬מעיר על בך‪,‬‬ ‫ש ‪ K‬ין הן ור'‪ K‬ציות סגנוניות גרירא‪ .‬הצורות יייקטול הקצר" ו·יייקטול‬ ‫ה ‪K‬רוך" הן צורךת מור ‪ K‬ל‪,‬ות‪ ,‬המסמנות את רצונך של המרבר ביחס‬ ‫לפעולה‪ .‬צורת העתיר הרגילה ה'‪ K‬ניטרל‪,‬ת באשר למור ‪K‬ל‪,‬ות‪.‬‬ ‫נפתח עיוננו בצורת ה"יקטול הקצר"‪ .‬נשווה את שני המשפטימ‪:‬‬ ‫יייקים הי רברו" ) ‪K‬ו‪ :‬הי יקימ רברו(‬ ‫יייקמ הי רברו"‬ ‫המשפט הר ‪ K‬שוו מציין פעולה שתתרחש בעתיר‪K .‬ין הפועל שבמשפט‬ ‫זה מביע את התייחסותו של המרבר לפעולה‪.‬‬ ‫המשפט השני‪ ,‬לעומת ו ‪K‬ת‪ K ,‬ינו ב ‪ K‬לצייו שפעולה מסוימת תתרחש‪,‬‬ ‫‪ K‬לא הו ‪ K‬מסמו שהמרבר ממריץ ‪ K‬ת הזולת לעשות מעשהו‪ ,‬או מביע‬ ‫מש ‪ K‬לה מהוולת‪ ,‬שזה יפעל כמסופר במשפט‪.‬‬ ‫כך גמ יתפרש הניגור שבין המשפטימ‪:‬‬ ‫‪K‬יש לא יר ‪ K‬ה בכל ההר )רוגמא ברויה(‬ ‫ייוגמ ‪K‬יש ‪ K‬ל יר ‪ K‬בכל ההר" )שמות לר‪ ,‬ג(‪.‬‬ ‫בכמה פסוקים במקר‪ K‬באה הצורה המכונה יייקטול קצר" מבל‪ ,‬לסמו‬ ‫את המשמעות הנתלית בררך כלל בצורה ז ‪K‬ת‪ .‬ערות יש בכך‪ .‬שמערכת‬

‫העכרית שלנו והעכרית הקרומה‬

‫‪61‬‬

‫המודוטים‪ ,‬זו המב'עה רצון באמצעות צורות הפועל‪ ,‬בחלשה בבר‬ ‫בעברית המקרא'ת‪,‬‬ ‫דרך היי'קטול הקצריי מוצאת ב'טו' צודבי רק בפעל‪,‬ם מבזדת עייו‪,‬‬ ‫מגדרת ל"י ובפעלים בבב"ן הפעיל‪ ,‬ברוב הפעל‪,‬ם אין צורה מיוחדת‬ ‫בזאת‪ ,‬היפרדותן של צורות קצרות בקבוצת פעל‪,‬ם אלו היא תולדה של‬ ‫צד פוביטי משותף ביב'הן‪ ,‬בדי לעמוד על תבא' התקדמותן של צורות‬ ‫מיוחדות של יייקטול קצרי'‪ ,‬עליבו לע"ן עיון הטטור' במודוטים של‬ ‫העברית‪,‬‬ ‫הניגוד המקורי בין צורות עתיד רגיל לבין צורות יייקטול קצר" היה‬ ‫בק'ום או באי‪-‬קיום של תנועה טופית בצורה הפועלית‪:‬‬ ‫יבת!= ‪ I‬יבתב‬ ‫הצורה בעלת התנועה הטופית ה'תה צורת העתיד הרגיל‪ ,‬ואילו‬ ‫הצורה מחוטרת התנועה הטופית ה'תה צורת יידרך‪-‬הפ'קודי'‪ ,‬היי'קטול‬ ‫הקצרי'‪ ,‬נ'גוד צורני וטמנטי דה ק"ם עד היום בלשון הערב'ת‪ ,‬ניגוד‬ ‫צורני דה התחטל בעברית בשלבי התפתחותה הקדומים‪ ,‬בשלב מטו'ם‬ ‫של הלשון נשלו התבועות הקצרות הטופ'ות‪ ,‬השפעתה של נש'לה‬ ‫פוניטית זאת חיתח חרבח מעבר לפוניטיקח‪ .‬שינוי זה השפיע השפעח‬ ‫עצומה על מערבות דקדוק'ות מרבזיות‪ ,‬שבן בתבועה הקצרה הטופ'ת‬ ‫טומנו בעבר הרחוק נ'גודי משמעות ותפקוד חשוב'ם‪ ,‬מן הראו' להדביר‬ ‫באן את ענ"ן ה"יחטותי'‪ ,‬בעברית הקדומה נטת"מו שמוח‪-‬העצם באחת‬ ‫משלוש התנועות הקצרוח ‪ ,i.a.u‬ודאת בתלות במעמדה התחבידי של‬ ‫המלה‪ ,‬היתה זאת מערבת שט'מנה את תפקידו התחב'ר' של שם‪-‬העצם‪,‬‬ ‫יחטות אלה ק"מות עד היות בערבית הטפרותית‪:‬‬ ‫~לן;‪~ I :‬ל~ ‪~I‬ל~‬ ‫והנה עקב נש'לת התנועות הטופיות בעברית חוטלה מערכת היחטות‪,‬‬ ‫ואבדו הצ'ונ'ם לתפק'דים התחביר"ם של שמות‪-‬העצם‪ .‬במשפטים רכ'ם‬ ‫התהוותה עקב נש'לה זו דו‪-‬משמעות‪ ,‬שכן במשפט'ם עבר"ם‪ ,‬שאין כהם‬ ‫טדר מלים קכוע ועומד‪ ,‬אבדה ההבדלה כ'ן נושא המשפט לכ'ן מושאו‪,‬‬ ‫ודאת לפני שהמלה ייאת" התחילה לתפקד לט'מונו של המושא‪,‬‬ ‫נשילת התנועות הטופ'ות ח'טלה גם את הנ'גוד הצורני שכ'ן עתיד‬ ‫רג'ל ועתיד קצר‪ ,‬ניגוד שנתלה בקיומה או באי‪-‬קיומה של תנועה‪ :‬לאחר‬ ‫שנשלה התנועה הטופית בצורות העתיד הרגיל‪ ,‬הן הפכו לכעין עת'ד‬ ‫קצר‪ ,‬עתה עלינו להשיב‪ ,‬כ'צד שדדה הבחגה בין שחי צורות העתיד‬ ‫במקצת מן הפעלים‪,‬‬ ‫בצורות מגדרות ע"ו ולייי‪ ,‬ובן בצורות בנ'ן ייהפעיל‪ ,',‬מצוינת בטקטט‬

‫‪62‬‬

‫<‪t‬‬

‫ונינרסיטה משוררת‬

‫המקראי ררך ייהעתיר הקצר" לא בציון המקורי‪ ,‬תנועה‪/‬חוסר תנועה‪,‬‬ ‫אלא בציון משני שהוא תולרה של המצב הקרום‪ .‬בתקופה קרומה של‬ ‫הלשון לא באו תנועות ארובות בהברות סגורות‪ .‬לפיבך לא נתק"מו‬ ‫תנועות ארובות בצורות העתיר הקצר‪ ,‬שבן הן היו מחוסרות תנועה‬ ‫סופית‪ ,‬והן נסת"מו בהברה סגורה‪ .‬בצורות העתיר הרגיל נשארו‬ ‫התנועות הארובות‪ .‬שבן הברתן האחרונה היתה פתוחה‪:‬‬ ‫ עתיר רגיל‬‫'יקום‬ ‫'יקם ‪ -‬עתיר קצר‬ ‫בתקופה מאוחרת יחסית פעל חוק אחר והפך את תנועת ‪ U‬הקצרה‬ ‫בהברה המוטעמת לתנועת ‪ ,0‬ובבך נתקבלה הצורה יקם‪.‬‬ ‫אם בך‪ .‬הניגור הצורני המקורי אבר מן הלשון‪ ,‬אך בבמה קבוצות של‬ ‫פעל‪,‬ם נוצר בתקופה קרומה ניגור משני‪:‬יקרם‪/‬יקם‪ ,‬וזה הוא הניגור הבא‬ ‫בלשין המקראית‪ .‬באמור‪ ,‬ניגור משני זה אינו בא ברוב הפעל‪,‬ם‪ .‬רבר זה‬ ‫היה בורראי סיבה עיקרית לטשטושיה של מערבת המורוסים בולה‪,‬‬ ‫מה יש בלשוננו מניגור צררני סמנטי זה?‬ ‫ניגור לשוני זה אינו ק"ם בלל בלשוננו אנו‪ ,‬וזאת גם בפעל‪,‬ם שבהם‬ ‫ק"מת הברלה בין ררבי הפועל בעברית המקראית‪ .‬בה זרה לרוברי‬ ‫העברית הברלה זו‪ ,‬ער שהם רואים בצורות האלטרנטיביות שבלשון‬ ‫המקרא ניגור סגנוני גרירא‪.‬‬ ‫גם הניגור שבין העתיר הרגיל לבין העתיר הארוך הלך ונעלם מן‬ ‫העברית‪ ,‬הסיבה לבך לא ה"תה חוקי הגה אלא התבלות סמנטית‪ .‬הברל‬ ‫סמנטי התלוי בניגור צורני עשוי להתבלות עקב השימוש‪ ,‬ומה שהיה‬ ‫בלשרן בתקופה אחת הברל צררני המסמן משמערת‪ ,‬הופך להיות הברל‬ ‫סגנוני‪.‬‬ ‫לא תמיר עקבות ההיחלשות של צררה מצורות הלשוו הו היעלמותה‬ ‫מן הלשון‪ .‬לפעמים רווקא השימוש המרובה בצורה מסוימת עשוי‬ ‫להעיר על התרוקנותה ממשמעותה המקורית‪ .‬יש אשר מבנה לשוני‬ ‫ממשיך להופיע בלשון‪ ,‬אך הוא מאבר את היחס המסוים למשמעות‪,‬‬ ‫בך קרה בצורות ה"עתירהאררךי'‪ ,‬בגוו‪ :‬אלבה‪ ,‬אבראה‪ ,‬אשירה‪,‬‬ ‫בטקסים שונים של המקרא משמשות צורות באלה להבעת משאלה‪,‬‬ ‫רצונו של המרבר לפעול‪:‬‬ ‫ייאשירה להי בי גאה גאה" )שמות טו‪ ,‬א(‬ ‫ייאשירה נא לירירי" )ישעיהו ה‪ ,‬א(‬ ‫ייננתקה את מוסרותימו" )תהל‪,‬ם ב‪ ,‬ג(‬ ‫במשפטים אלו איו המשפט מספר‪ ,‬שפעולה מסוימת תיעשה בעתיר‪,‬‬

‫ה‪~,‬ברית שלנו והעביית הקיומה‬

‫‪63‬‬

‫‪K‬ל ‪ K‬שהמרבר מב'ע בהם ‪ K‬ת מש ‪K‬לתו‪ K ,‬ת רצונו‪ .‬לעשות את המעשה‪.‬‬ ‫והנה ע'וו בטפר נחמ'ה‪ ,‬שהו ‪ K‬מטפר' המקר ‪ K‬המאוחר'ם‪ ,‬מעלה‬ ‫עוברות מאלפות ב ‪ K‬שר לש'מוש בצורה מ'וחרת ד ‪ K‬ת‪ .‬נע"ו במשפט'ס‪:‬‬ ‫ואש ‪ K K‬ת ה"‪ 1‬ואתנה למלך )נחמ'ה ב‪( K ,‬‬ ‫רא‪.‬צא‪.‬ה בשער הגיא )נחמיה ב יג(‬ ‫במשפט'ס ‪ K‬לה באות צורות ייעת'ר‪K -‬רור" בל' לטמו בבך ‪ K‬ת המשמעות‬ ‫המ'וחרת לצורות אלה‪ .‬הפעל‪,‬ם ואתנה ו‪-‬אצאה מת"חט'ס באו לדמו‬ ‫ייעברי‪ :‬ו ‪' K‬ן הבעת מש ‪ K‬לה רלבנט'ת בלל לזמן דה‪ .‬ומ ‪K‬לף הרבר‪ :‬צורות‬ ‫ייעת'ר‪K -‬רוך" ב ‪K‬ות ב‪K‬ן ל‪,‬ר וי הנתפטת בוי הה'פור‪' K .‬ו ד ‪ K‬ת‪ ,‬שבלשונו‬ ‫של נחמ'ה משמשת צורה מ'רחרת ד ‪ K‬ת בוור'אנטה טגנונ'ת של צוררת‬ ‫העת'ר הרג'ל‪ .‬חשוב לצ"ן באו‪ ,‬של ‪ K‬תמ'ר נוהג המחבר לעשות בן‪.‬‬ ‫בצר צורות ייעת'ר ‪K‬רוך" בהור ‪ K‬ת ייעבר" )ל‪,‬ר וי הה'פוך( ב ‪ K‬ות גס‬ ‫צורות עת'ר רג'ל‪ ,‬ו ‪' K‬ו להב'ו מרוע בחר המחבר לעשות במקום אחר בך‬ ‫ובמקוס ‪ K‬חר ‪K‬חרת‪ .‬וגם ז ‪ K‬ת מט'מנ' התנוונותה הטמנט'ת של צורה‪,‬‬ ‫קשה להצב'ע על התנא'ס לש'מוש בה‪.‬‬ ‫מענ"נת במ'וחר העוברה‪ ,‬שהמחבר לא השתמש בצורת‬ ‫ה"עת'ר‪-‬הארור" במקום ש'ש כו תנא'ם לכר בבתוב הנתפט לנו בהבעת‬ ‫משאלה‪:‬‬ ‫נקוםוכב'בו )נחמ'ה ב‪ ,‬כ(‬ ‫שש'עורו הטכ'ר‪ :‬הכה בקוםובב'בו‪.‬‬ ‫כללו של רבר‪ ,‬הטקטט של טפר נחמ'ה מע'ר על כך‪ ,‬שצורת ייהעת'ר‬ ‫הארוך" א'נה מתפקרת עור כצורה המכ'עה מוראל‪,‬ות‪.‬‬ ‫בלשון 'מ'בו כמעט וא'ן צורה מ'וחרת דאת נשמעת‪ .‬כך אפשר לומר‬ ‫על לשובבו‪ ,‬שא'ו בצורת הפועל עצמו ט'מוו למוראל‪,‬ות‪' K .‬ו דאת‬ ‫ארמרת‪ ,‬שא'! אבחבו מצל‪,‬ח'ם להכ'ע מוראל‪,‬רת כלשובבו‪ .‬אבחבן‬ ‫משתמש'ם ככל‪,‬ם לשוב"ס אחר'ס כגו!‪ :‬הוטפת מלה מ'וחרת להבעת‬ ‫המשאלה‪:‬‬ ‫הבה בפעל‪,‬‬ ‫או ש'מוש בפועל המב'ע מוראל‪,‬ות‬ ‫אב' רוצה לפעול‪.‬‬ ‫הש'מוש בצורת ייהעת'ר‪-‬הארוך" עברה‪ ,‬אם כן‪ ,‬כמה שלב'ם‪ :‬בתח'לה‬ ‫ש'משה צורה דאת לט'מו! משמעות מ'רחרת לה‪ .‬אחר כר השתמשו‬ ‫בצורה דאת בל‪ ,‬קשר למשמעות מטו'מת‪ .‬לבטוף‪ ,‬בלשובבו אבו‪ ,‬אברה‬ ‫הצורה המרוקבת ממשמעות כלל מ!הלשו!‪.‬‬ ‫ומו הראו' להב'א כאן רוגמא בולטת אחרת להתבלות טמבט'ת של‬ ‫‪I‬‬

‫‪64‬‬

‫אוניברסיטה משודרת‬

‫צורה מצורות הלשון‪ .‬כעכרית המקראית מוכע הכיוון כשתי ררכים‪:‬‬ ‫א‪ .‬כהוטפת לי הכיוון לשם‪-‬העצם‪ :‬ל‪,‬ררשל‪,‬ם‪ .‬כ‪ ,‬כהוטפת הי המגמה‬ ‫כטופו של שם‪-‬העצם‪ :‬צירנה ששיעורו לציין‪.‬‬ ‫והנה הדרך השנייה‬

‫להבעת המטרה איברה מכוחה‬

‫בתקופה מסוימת‬

‫של העכרית המקראית‪ .‬גם כאן אין היחלשותו של מרכיכ לשוני‬ ‫מתכטאת מיד כהיעלמו מן הלשון‪ ,‬אלא כהופעתו שלא כהוראתו‬ ‫המיוחדת‪ .‬הטיומת ~ה לא נעלמה‪ ,‬אלא שהניגוד כגון‪:‬צירן‪/‬צירנה הפטיק‬ ‫לטמן דכר‪ .‬הישחקות טמנטית זאת כאה לידי כיטוי כטקטטים שונים‬ ‫כמקרא‪:‬‬ ‫ישוכו רשעים לשארלה )תהילים ט‪ ,‬יח(‬ ‫הנה כלי בית הי מושבים מבבלה )ירמיהו כז‪ ,‬טז(‬ ‫לוא הרגיש הכותכ של המשפט הראשון שטיומת ~ה מטמנת כיוון‪,‬‬ ‫כוודאי לא היה מוטיף לשם‪-‬העצם לי כראשה‪ ,‬ולוא הרגיש כותכו של‬ ‫המשפט השני כן‪ ,‬לא היה יכול להוטיף לשם‪-‬העצםיימן" כראשו‪ ,‬שכן‬ ‫היה חש כטתירה שכ מבבלה‪.‬‬ ‫וקרוב לכך השימוש הטוטה כמלה לשמה כפי רכים כיום‪:‬‬ ‫הילד נוטע לשמה‬ ‫העלינו כאן בקצרה את הדרך המורפולוגית‪ ,‬הצורות האלטרנטיביות‬ ‫של הפועל‪ ,‬להבעת המודאליות‪ .‬מן הראוי להעלות כאן גם את הדרך‬ ‫האחרת להבעת המודאליות‪ ,‬והיא השימוש במלים המיוחדות לכך‪.‬‬ ‫בלשון העברית של ימינו משמשות אותנו מלים כגון‪ :‬ח"ב‪ ,‬צריר‬ ‫ו‪-‬רשאי‪:‬‬ ‫האיש חייב ללכת‬ ‫האיש צריך ללכת‬ ‫האיש רשאי ללכת‬ ‫המלים ח"ב‪ ,‬צריר ו‪-‬רשאי מטמנות את יחטו של מישהו אל פעולתו‬ ‫האפשרית של המטומן בנושא המשפט‪ .‬השוואה של לשוננו אנו ללשון‬ ‫המקרא תדאה‪ ,‬שהעברית המקראית ענייה באמצעים כאלו להכעת‬ ‫המודאליות‪ .‬השוואה של טקטט מקראי לתרגומו בלשונות שונות‬ ‫מאלפת מאד‪ .‬במקרים רבים על המתדגם לחשוף את המודאליות מתוך‬ ‫הקשרו של המשפט‪ ,‬באין לי ציון לשוני מובהק‪ ,‬ולבטא משמעות זאת‬ ‫בכליה הלשוניים המובהקים של לשון המטרה‪ .‬נדגים עניין זה בכמה‬ ‫משפטים‪:‬‬ ‫יימכל עץ הגן אכל תאכל" )בראשית ב'‪ ,‬טז(‬ ‫ייואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרצח אל ארץ אחזתו" )במדבר‬

‫העכרית שלנו והעכרית הקרומה‬

‫‪65‬‬

‫לה‪ ,‬כח(‬ ‫הכתיכ כמשפט הראשרן איני מפרש מה יחסר של אלהים לאכילה‬ ‫שמריכר כה כאן‪ .‬הפסוק עשיי להתפרש עקררנית הן כררמה ל אתה‬ ‫חייכ לאכיל‪ ,‬יהיא עשיי להתפרש כרימה ל‪ -‬אתה רשאי לאכול‪ .‬רק‬ ‫הכנתני את העניין עצמר מעניקה למשפט את הפיריש הנכין‪.‬‬ ‫המשפט השני נם היא יתפרש לשני פנים‪:‬‬ ‫א‪ .‬אחרי מרת הכהן הגריל חייכ הריצח לשיכ אל ארץ אחיזתי‬ ‫כלומר‪ ,‬לפנינו חוק המורה על הוצאת אנשים מערי המקלט כמות הכהן‬ ‫הגרול‪.‬‬ ‫ב‪ .‬אחרי מות הבהן הגרול רשאי הררצח לשרכ אל ארץ אחוזתי‪.‬‬ ‫גם באן‪ ,‬רק הכנתני את העניין עצמו מכריעה וקובעת את הפירוש‪.‬‬ ‫כתרגים של המקרא לאנגלית על המתרגם להשתמש לעתים קריכות‬ ‫כצירות כגרן ‪ Should, May, Can‬י‪ Has 10 -‬כערר הטקסט המקראי‬ ‫עצמר אילם כעניין זה‪.‬‬ ‫כללו של רכר‪ ,‬העכרית המקראית עשירה מלשוננו כיכילתה להכיע‬ ‫מוראליות כצרררת הפיעל עצמי‪ ,‬ואילר לשונני עשירה מן העכרית‬ ‫המקראית כשימיש כמלים מיראליית מייחרית‪.‬‬

‫פרק "‬

‫כו‬

‫זזה המשמעית‬

‫התזוזה כמשמעותם של פעל‪,‬ם היא לפעמים כה גרולה‪ ,‬ער שאין להכיר‬ ‫כמשמעוח החרשה את מוצאה‪ .‬הלשון העכרית ירעה שינו" משמעות‬ ‫גרול‪,‬ם כתקופת המקרא‪ .‬כתקופה זו חלו יותר תווזות כמשמעות מאשר‬ ‫כמשך אלפי שנות הגלות‪.‬‬ ‫לשון משתגה כאשר משתמשים כה הרכה‪ .‬לשון משתנה כאשר‬ ‫המשמעות מת"חרת‪ :‬מלה מתחילה לכטות שטח טמנטי קטן יותר‪ .‬לשון‬ ‫משתגה כאשר המשמעות מתכללת‪ :‬מלה מתחילה לכטות כררירות‬ ‫שטח טמנטי גרול יותר‪ ,‬ולשון משתבה עקכ השימוש המטאפורי‪,‬‬ ‫המושאל כה‪ ,‬שימושי לשון שהיו כתחילה מעשה יצירתי חר‪-‬פעמי‬ ‫מתמטרים והופכים להיות מרכיכי לשוןיירגיליםיי‪ .‬כל אלו הן תופעות‬ ‫של לשון חיה‪ .‬המשתנה עקכ השימוש כה וכשעת השימוש כה‪ .‬לשון‬ ‫מתה אינה יורעת עור שינו" משמעות‪.‬‬ ‫לא כמקרה אחר ירשה העכרית שלנו משמעות מטוימת אחת של‬ ‫פועל מטוים‪ ,‬משמעות שהתהוותה כנתיכ ארוך של השימוש הלשוני‬ ‫כתקופת הח"ם של פועל זה‪ .‬כמקרים רכים ירשנו מן הלשון המקראית‬ ‫חוליה אחת משרשרת התפתחויות כמשמעות‪.‬‬ ‫נרגים ענ"ן זה ככמה פעלים‪ ,‬שהשימוש כהם רכ כעכרית לכל‬ ‫שככותיה‪.‬‬ ‫משמעותו של הפועל ישכ היתה בתחילת הרברים הימצאות כמצב‬ ‫פיזי לוקטיכי מטוים‪ .‬משמעות זאת עולה מן המשפט‪:‬‬ ‫והנה עלי ישכ על הכטא )שמואל אי‪ ,‬רי‪,‬יג(‪.‬‬ ‫כמשמעות זאת יוצר הפועל ישכ ביגור מטוים עם הפועל עמר‪ .‬הוא לא‬ ‫ישכ כי אם עמר‪.‬‬

‫העברית שלנו והעברית הקדומה‬

‫ך‪6‬‬

‫ממשמעות זאת זז הפועל למשמעות הקרובה למשמעות הפועל גר‪:‬‬ ‫והוא ירשב בארץ הנגב )ברי כר‪ ,‬סב(‬ ‫בפי הנראה‪ ,‬לפנינו שימוש שהוא תולרת השימוש המושאל‪ ,‬המטאפורי‪,‬‬ ‫במשפט כמשפט הראשון‪ ,‬שבו מסומן המצב הפיזי במשמען תו‬ ‫המושאלת‪ ,‬שיעורו של הפועל הוא הימצאות ממישכת במקום מסוים‪.‬‬ ‫ברגע מסוים בחיי הלשון‪ ,‬כאשר הושמע משפט כזה לראשונה‪ ,‬היה זה‬ ‫שימוש מטאפורי‪ ,‬אבל מן העיון בלשון המקרא עולה‪ ,‬שלפנינו משמעות‬ ‫קבועה של פועל זה‪.‬‬ ‫תזוזה סמנטית נוספת עולה מן המשפט‪:‬‬ ‫ויקחו אבן וישימו תחתיו רישב עליה )שמות יז‪ ,‬יב(‬ ‫במשפט הרא יישב על הבטא מובע המצב הפיזי הסטטי‪ .‬הימצאותו של‬ ‫מישהו על הכיסא‪ .‬ואילו במשפט האחרון מובעת התהוותו של המצב‬ ‫הפיזיהזה‪.‬‬

‫הוא גרם לכך‪ ,‬שהתהווה המצב שהוא נמצא על‬ ‫היא ישב עליה‬ ‫האבן‪ .‬במשמעות זאת הפועל הוא ייאגנטיי'‪ ,‬פועל המסמן פעילותו של‬ ‫מישהו‪ .‬וזאת בניגור למשמעות הפועל שבמשפט הראשון‪.‬‬ ‫נשווה עוברות לשוניות אלה לנוהג בלשוננו אנו‪ .‬הפועל ישב מסמן‬ ‫היום את המצב הפיזי )יישב בניגור לערמר(‪ .‬בלשון ספרותית רווח אף‬ ‫השימוש כפיעל זה בהיראתי הקריבה להוראת הפועל גר‪.‬‬ ‫הוא יושכ בכפר זמן רב‬ ‫אך הפועל ישב אינו רווח לסימון גרימת התהוותו של המצב‪ ,‬משפט‬ ‫בגון‪:‬‬ ‫כשנכנס המורה לכיתה ישבו הילרים‬ ‫ייתפס על ירי השימע כמביע‪ :‬כשבבבט המררה לכיתה היז הילדים‬ ‫ישיבים‪ ,‬להבעת הדינמיות‪ ,‬השינוי במצב‪ ,‬משתמשים כיום בפועל‬ ‫התיישב‪,‬‬ ‫בשנכנם המורה לביתה‪ ,‬התיישבו הילדים במקומותיהם‬ ‫הולך ונוצר בלשוננו בירול צורני‪/‬סמנטי בין הפעלים ישב ו התיישב‪.‬‬ ‫תזיזה אחרת כמשמעית משתקפת במשפט‪:‬‬ ‫תשב הנערה עמנו‪) ...‬בראשית כד‪ ,‬נה(‬ ‫בפי הנראה‪ ,‬קרובה משמעות משפט זה למשמעות המשפט‪:‬‬ ‫תמשיך הנערה לשבת עמנו‬ ‫כלומר‪ .‬יש במשמעות משפט זה שלילת השינוי‪ :‬לא יתהווה המצב שאין‬ ‫היא עמנן‪.‬‬ ‫בעברית של ימינו משתמשים להוראה זאת ולקרוכות לה בפועלי עזר‬

‫‪68‬‬

‫ארניברסיטה משרררת‬

‫כגיו‪ :‬מתחיל‪ ,‬ממשיר ‪,‬מבוסיק‪.‬‬ ‫תזוזה טמבט'ת קרוכה לתזוזה ז<ות עולה מו המשפט'ם‪:‬‬ ‫ו'הורה לעולם תשב )'ו<ול ר‪ ,‬כ(‬ ‫ו<ותה הי לעולם תשב )תהל‪,‬ם קכ‪' ,‬ב(‬ ‫כרור‪ ,‬ש<ו'ו משמעות הפועל כמשפט'ם <ולו קשורה כה'מצ<וותו של‬ ‫מ'שהו כמצכ פ'ז' מטו'ם‪ ,‬ו<וף <ו'ו המשמעות כמשמעות הפועל גר‪ .‬כשב'‬ ‫המשפט'ם <ו'ו לפועל משמעות ל‪,‬קטיבית‪ :‬ה'מצ<וות כמקום מטו'ם‪.‬‬ ‫כרור לחלוט'ו‪ ,‬שהמשמעו'ות הרג'לות של הפועל <ו'בו רכקות עם‬ ‫שם‪-‬העצם הכ<ו כבוש<ו המשפט השב'‪ ,‬ה·‪ ...‬מו העב"ו עולה‪ ,‬ש<ו'ו <ולו‬ ‫המשמעו'ות<וף של המשפט הר<ושוו‪.‬‬ ‫הפועל ישב משמש כמשפט'ם <ולו כמשמעות הקרוכה ל‪.‬משיר להיית‬ ‫ק‪II‬ס‪:‬‬ ‫'הורה לעולם תשב = יימשך המצב ש'הורה ק"מת‪.‬‬ ‫וכמל‪,‬ם <ותרות‪ :‬ל<ו 'תהרוה המצכ ש<ו'ו 'הורה ק"מת‪.‬‬ ‫כפ'הבר<וה‪ ,‬הש'מוש כמשפט'ם <ולו הו<ו תולדת הש'מוש כפועל ישב‬ ‫כהור<וה‪ :‬ה'משכות המצכ הלוקט'כ'‪.‬‬ ‫משמעות זו‪ ,‬ה<ותרובה‪< ,‬ו'בה קשורה כלשוו 'מ'בו כלל כפועל ישב‪.‬‬ ‫כלשובבו 'וכע המשפט המקר<ו' כמשפט‪:‬‬ ‫<ותה לעולם תמש'ך לה'ות ק"ם‬ ‫<וו‪< :‬ותה לעולם חתק‪II‬ס‬ ‫השרו<ות המצו' כלשובבו למצו' כלשוו המקר<ו מר<וה‪< ,‬ום כו‪,‬ש<ובתבו‬ ‫בטלבו מן הלשוו המקר<ו'ת רק תלק מן העושר הלשוב'‪ .‬ושוכ‪ ,‬ל<ו תמ'ר‬ ‫בטלבו <ות התול‪,‬ה ה<ותרובה שכשרשרת‪.‬‬ ‫בפבה עתה לפועל עמר‪ ,‬שכמשמעותו הגלו'ה כ'ותר הו<ו קרוכ לפועל‬ ‫ישב‪ :‬יש ביניהם ניגוד מסויס‪:‬‬ ‫הכס'ס'ת של הפועל עמד ה'<ו ה'מצ<וות כמצכ‬ ‫המשמעות‬ ‫פ'ז'‪-‬לוקט'כ' מטו'ם‪ .‬משמעותז<ות עולה מו המשפט‪:‬‬ ‫ול<ו עמר <ו'ש <ותו כהתורע 'וטף<ול <ות'ו )כר<וש'ת מה‪<,‬ו(‬ ‫משמעות <ותרת עולה מו המשפט‪:‬‬ ‫ו'פתת עזר<ו הטפר‪ ...‬וכפתתו עמרו כל העם )בתמ'ה ת‪ ,‬ה(‬ ‫כ<וו‪ ,‬ככפועל ישב הקרוכ לו‪ .‬בוטפה המשמעות של גר'מת ההתהוות‪:‬‬ ‫העם עשו שהתהרוה המצכ שהם עומר'ם )=הם העמ'רו <ות‬ ‫עצמם(‪.‬‬ ‫ש'מוש זה כפועל עמד ט'פוט' לעבר'ת המקר<ו'ת המ<וותרת‪ .‬בעבר'ת‬ ‫המקר<ו'ת הקל<וט'ת‪ ,‬הקדומה 'ותר‪ ,‬משמש לט'מוו הבב'טה למצב‬

‫העברית שלני והעברית הקרימה‬

‫‪69‬‬

‫עמירה הפרעל קם‪.‬‬ ‫מישהר גרס לבך‪ .‬שהתהורה המצב שהרא ערמר‬ ‫מישהר קס‬ ‫בעניין רה אין העברית שלנר יררשתה של העברית המקראית‬ ‫המארחרת‪ .‬משפט בגרן‪:‬‬ ‫כשנכנס המררה עמרה הכיתה‬ ‫לא יתפרש בררך כלל כמסמן את גרימת התהררתר של המצכ‪ .‬כהרראה‬ ‫הרינמית משמשיס ארתנר הפרעל קם והפרעל נעמד )בכנין נפעל(‪.‬‬ ‫כשנכנס המררה קמה הכיתה‬ ‫כשנכנס המררה נעמרה הכיתה‪.‬‬ ‫בלשרן ימינר יש‪ ,‬אס כן‪ ,‬כיררל סמנטי בין עמד ל נעמר‪.‬‬ ‫תזזזה סמנטית גרזלה יזתר עזלה מן המשפט‪:‬‬ ‫זירא האיש כי עמר כל העס‪) ...‬שמזאל כ'‪ ,‬כ‪ ,‬יכ(‬ ‫אין משפט זה מביע שהעם עכר ממצב ישיבה אז שכיכה למצב עמירה‪.‬‬ ‫כמשפט זה קררבה משמערת הפרעל עמד למשמערת הכוסיק לנרע‪ ,‬כלומר‪:‬‬ ‫גרימת התהררתר של מצכ‪ ,‬שהרא חרסר תנרעה‪.‬‬ ‫בלשזננו נריר שימזש לשזני זה‪ .‬כלשזננו אנחנו משתמשים בהזראה‬ ‫זאת כפעל‪,‬ם נעצר ר‪-‬נעמד )כנפעל(‪:‬‬ ‫רצתי בעקכרתיר‪ ,‬רכשראיתי ארתר נעצרתי)אר‪ :‬עצרתי(‬ ‫רצתי בעקברתיר‪ ,‬זכשראיתיארתר נעמרתי‪.‬‬ ‫שרב לפנינר ביררל צררני‪/‬סמנטי‪ .‬אין אנחנר משתמשים להרראה מסרימת‬ ‫בצררה העמרסה ערמס סמנטי עמד כי אס בצררת בניין אחר‪.‬‬ ‫תזוזה סמנטית גררלה ירתר חלה בעקברת המשמעות היכוסקזת‬ ‫התנרעה‪ .‬התכללות כמשמערת הכיאה פרעל זה לסימרן היפסקות כל‬ ‫פערלה‪,‬רלאררררקא תנרעה‪:‬‬ ‫ותעמר מלרת )כראשית כט‪ ,‬לה(‬ ‫ריך שלש פעמים ריעמר )מלכיס ב'‪ ,‬יג‪ ,‬יח(‬ ‫ויעמר היס מזעפו )ירנה א‪ ,‬טו(‬ ‫שיעררם של המשפטים הללר הרא ‪:‬‬ ‫היא הפסיקה ללרת‬ ‫הרא הפסיק להכזת‬ ‫הרא הפסיק לזערף‬ ‫במשמעזת זאת אין הפרעל עזר פרעל לרקטיבי‪ .‬עקב התכללרת משמערתז‬ ‫אין הפרעל מסמן כל רבר הקשרר בלרקטיבירת‪.‬‬ ‫בלשרן הספררתית של ימינר נתקליס אנחנר בשימרש לשרני זה‪ ,‬אבל‬ ‫הטיפוסי ללשוננר הרא השימרש בפרעל העזר המשיך‪.‬‬

‫סך‬

‫אוניברסיטה משוררת‬

‫נפתלות דדכי המשמעות‪ ,‬הפעלים ישב ועמד נוגדים זה לזה‬ ‫במשמעותם הבטיטית‪ ,‬הדווחת ביותד‪ ,‬והנה עקב תזוזות כמשמעות שני‬ ‫הפעלים נפגשו‪ ,‬וכמקרים מטוימים הם מביעים דכד אחד‪ ,‬או קדיב לכך‪,‬‬ ‫נעיין במשמעות המשפטים‪:‬‬ ‫למען יעמדו ימים רביס )ידמיהו לב‪ ,‬יד(‬ ‫על כן עמד טעמו בו )ירמיהו מח‪ ,‬יא(‬ ‫עצת הי לעולם תעמד )תהליס לג‪ ,‬יא(‬ ‫ובדוד הדבד‪ ,‬שאין הפועל עמד במשפטיס אלו מטמן מצב פיזי מטויס‪,‬‬ ‫לפנינו פועל המטמן התקיימותו של דבר‪ ,‬או השינוי כקיומו‪,‬‬ ‫לא יתהווה המצב שעצת הי לא תהיה‬ ‫עצת הי תעמד‬ ‫קיימת‪.‬‬ ‫והנה במשמעות זאת ממש בא גם‪ ,‬כפי שראיגו‪ ,‬הפועל ישב‪,‬‬ ‫היראה ניטפת של הפועל עמד‪ ,‬שהיא תילדת התדוקנית המשמעות‬ ‫של טימון מצב פיזי‪ ,‬היא זו הקשודה בהיותו של אדם במצב של נכונות‬ ‫לפעיל‪:‬‬ ‫ויעמד ייקרא אל מערכת ישדאל )שמיאל אי‪ ,‬יי‪ ,‬ח(‬ ‫אין משפט יה מטפר שגלית הפלישתי היה שרוי במצב עמידה אי שעכר‬ ‫ממצב שכיבה או ישיבה למצב עמידה‪ ,‬אלא היא מביע את הנכונית‬ ‫הנפשית של האדם לעשות משהו‪ ,‬הפועל מסמן את המעבד מן המצב‬ ‫הנפשי שלפני הפעולה אל הזינוק לפעולה‪,‬‬ ‫גוון מסוים של אטפקט יש בפועל יה בהופעות שונות שלו בעברית של‬ ‫ימינו‪ ,‬וכך הדבר במשפטים‪ :‬עמדתי ללבת ו עמדתי לתת לו את הספד‪,‬‬ ‫בהתנהגותו זאת של הפועל עמד קרוב הוא לפועל קם בכתוביס שונים‬ ‫בעבדית המקדאית‪:‬‬ ‫ויקם משה ויושיען )שמות ב‪ ,‬יז(‬ ‫ויקם בלעם וילך וישב למקומו )במדבר כייד‪ ,‬כה(‬ ‫ואין שיעורו של הפועל במשפטיס אלו‪ ,‬שמישהו שינה את מצבו‪ ,‬ועבר‬ ‫ממצב שכיבה או ישיבה למצב עמידה‪ ,‬וזה אף שיעורו של הפועל קם‬ ‫במשפט‪:‬‬ ‫ויקם קי! אל הבל אחיו ויהדגהו )בדאשית ד‪ ,‬ח(‬ ‫אבל חבמי האגדה בנו אגרתם על פידוש אלטרנטיבי של הפועל‪ .‬הם‬ ‫פירשי כאך את הפועל כמסמן שינוי מצב פיזי‪ :‬מעבר ממצב שכיבה‬ ‫למצב עמידה‪ ,‬הבל ניצח את קין והפילו תחתיו‪ ,‬התחיל קין צועק מה‬ ‫שצעק‪ ,‬וריחם עליו הבל והרפה ממנר‪ .‬מיד קם קיך מך הקדקע והדג את‬ ‫הבל‪ ,‬לא אחת נבנית אגדה מפירוש פועל‪ ,‬פירוש התולה בו את‬ ‫המשמעות הקונקרטית הראשונית‪ ,‬ויאת למדות העובדה שבמקום‬ ‫הנדון משמעות הפועל היא תולדת תזוזה סמנטית ניברת‪,‬‬ ‫העיון בפעלים ישב ועמד מראה עד במה עשויים פעלים לשנות‬ ‫משמעותם עקב השימוש בהם‪,‬‬

‫םרק י"א‬

‫פעלים שמסגרתם התחבירית השתנתה‬

‫הבלשנות המוררנ'ת מרבה לעסוק ב'חס שבין המשמעות לב'‪ 1‬המבנה‬ ‫התחבירי‪ .‬ברור‪ ,‬שחלק ממשמעותו של פועל אינו מוצא את ביטויו‬ ‫במבנה התחב'רי‪ ,‬אר ניתוח תחבירי חושף חלק מן המשמעות של‬ ‫הפועל‪ .‬משמעויות רלבנט'ות לתחביר‪ ,‬אר יש במשמעות הפעל‪,‬ם חלק‬ ‫שהוא מעבר לרלבנט' לתחביר‪ .‬ובר ההברל במשמעות ב'ו הפועל אבל‬ ‫לבין הפועל שתה אינו קובע בלל את צורתו של המשפט שבו 'בואו‬ ‫הפעל‪,‬ם‪:‬‬ ‫שם‪-‬עצם‬ ‫אבל‬ ‫שם‪-‬עצם‬ ‫שם‪-‬עצם‬ ‫שתה‬ ‫שם‪-‬עצם‬ ‫אבל את ההברל במשמעות בין הפעלים אבל ו‪-‬הבין קובע הברל במבנה‬ ‫התחבירי‪.‬‬ ‫משפט‬ ‫הבין‬ ‫שם‪-‬עצם‬ ‫משפט‬ ‫אבל‬ ‫ולא ייתבן‪ :‬שם‪-‬עצם‬ ‫הפועל הביז יושלם במשפט מושאי בגון‪:‬‬ ‫הילר הבין כי הוא הצל‪,‬ח בבחינה‬ ‫ולא ייתבן בלל משפט בגון‪:‬‬ ‫ה'לר אבל בי רורתו תסע‬ ‫שכן יש במשמעותו של אבל מה שמוגע אחר'ו משפט מושא'‪.‬‬ ‫לעתים קרובות רומז לנו המבגה התחביר' על קבוצת פעל‪,‬ם מסוימת‬ ‫הראויה לבוא בו‪ ,‬וזאת בגלל היחס שבין צר סמנטי משותף לפעל‪,‬ם לבין‬ ‫המבנה התחבירי‪ .‬כר הרבר במבגה‪:‬‬ ‫מקור‬ ‫שם‪-‬עצם‬ ‫פועל‬ ‫שם‪-‬עצם‬ ‫במבנה זה יבואו הפעל‪,‬םציררה‪ ,‬שידל‪ ,‬ביקש‪ ,‬שבנע ואחר'ם‪:‬‬

‫‪72‬‬

‫איניברסיטה משוררח‬

‫ה<וישציררה <ות תברר לגשת לשם‪.‬‬ ‫בדימה לזה‪ :‬המבנה התחבירי‪:‬‬

‫משפט‬ ‫שם‪-‬עצם‬ ‫פרעל‬ ‫שם‪-‬עצם‬ ‫הר<ו המסגרת התתבירית הר<וריה לפעלים סימר‪ ,‬הגיר‪ ,‬היריע‪ ,‬בישר‪,‬‬ ‫<ומרר<ותרים‪:‬‬ ‫ה<ויש סיפר לתברר בי המררה הגיע לכפר‪.‬‬ ‫<ום כך הרבר‪ ,‬עשויה השתגרת המסגרת התתבירית של פרעל להעיר‬ ‫על שינוי כמשמעותו‪< .‬ום פרעל כ<ו כשככת לשרן <ותת כמבנה תתבירי‬ ‫מסוים‪ ,‬וכשכבת לשון אתרת במכנה <ותר‪ ,‬יש ככך ערות כרררה לתזוזה‬ ‫במשמעות‪ ,‬רל<ו קשה ל<ותר <ות השרבי במשמעות הרלבנטי לשוני‬ ‫בתתביר‪.‬‬ ‫בררן עתה בכמה פעלים שמסגר‪.‬י‪r‬ס התתבירית<וינה אתת‪.‬‬ ‫הפרעל הרים רוות מ<וור בלשרן משמערתו של הפרעל הזה כרררהלבר‪:‬‬ ‫הר<ו מסמן שמישהו ברם להתהרותו של מצב‪ ,‬שעצם מסרים יהיה במקרם‬ ‫גכרה ירתר מן המקרם שבר היה לפבי הפעןלה‪.‬ר~קי'~ור‪ ,‬פרעל זה מסמן‬ ‫גרימת מצכ לרקטיכי‪.‬‬ ‫כמשמערתר ז<ות הפרעל הרא רר‪-‬מקומי‪ :‬שבי מקרמרת שמורים ליר‬ ‫הפיעל לשמרת עצם‪ .‬רכמלים <ותררה‪ :‬שבי שמות‪-‬עצם מהררים את‬ ‫מסגרתר התתכירית‪:‬‬ ‫דיך הריס את הכיסא‬

‫על פרעל זה יי<ומר‪ ,‬שהוא דר‪-‬מקרמי מכתיבת התתכיר )וכניסרת אתר‪:‬‬ ‫הפועל דו‪-‬ערכי(‪ ,‬אך יש לו שלרשה מדכיכיס סמבטיים שמבייס‪ :‬זה‬ ‫המתייתס לעושה הפעולה‪ ,‬זה המתייתס לעצם המוז) וזה המתייתס‬ ‫למקום שבר יימצא העצם‪ .‬אתד מן המדכיכים הסמנטיים אינר ממומש‬ ‫כדרך כלל מימרש תתכירי‪ ,‬שכן הרא מגרלם כפועל‪:‬‬ ‫ריר גרם שהתהררה המצכ שהבסא‬ ‫דרד הרים את הכסא‬ ‫כמקים גביה‪.‬‬ ‫פרעל זה ידע תזרזרת כמשמערת‪ ,‬ותזוזות אלה מוצארת ביטרין כמסגרת‬ ‫התתכירית שלו‪ .‬נעיין כמשפט‪:‬‬ ‫כל זהכ התררמה אשר הרימו להי )כמדכר לא‪ ,‬בכ(‬ ‫הקררכ ל‪ :‬הם הרימר זהכ להי‬ ‫מ<ותר שמשפט כגון הם הרימי זהב הרא משפט שלם‪ ,‬עשרי המשפט‬ ‫שהוכא כ<ון להיר<וות גדול ממידותיו התתכיריות של הפועל‪ .‬ואכן‬ ‫המשלים הברסף כאן איבו רלכבטי כלל לפרעל‪ ,‬ששיעררר‪ :‬שיבוי מצכו‬ ‫הלוקטיכי של עצם‪.‬‬

‫העכרית‬

‫'‪;;..‬לני‬

‫יהעכיית הקדומה‬

‫‪73‬‬

‫לפנינו תהליך תחבירי מרכזי בלשון‪ .‬יש אשר לפועל שבמשפט יסחפח‬ ‫מרביב תחבירי שאינו רלבנטי לפועל‪ .‬אלא הוא מרכיב של משפט נוסף‬ ‫שהיה ראוי לבוא אחר המשפט הנרון‪ .‬במקום לומר‪:‬‬ ‫הס הרימו את הוהב‪ ,‬והס נתנו את הזהב להי‬ ‫'יאמר‪:‬‬ ‫הס הרימן את הזהב לה'‪.‬‬ ‫המשל‪,‬ם להי אינו רלבנטי לפעולת ההרמה )= גרימת השינוי הלוקטיבי(‬ ‫אלא לפעולת הנתינה‪ .‬וחוק הוא‪ :‬באשר שני משפטים מחוברים זה לזה‬ ‫שויים בנושא ובמרביב תחבירי שמני ניסף‪ .‬והם נברל‪,‬ם במרביב שמני‬ ‫אחר הרלבנטי לפועל השני‪ .‬עשוי זה האחרון להסתפח למשפט‬ ‫הראשו!‪.‬‬ ‫ובך הרבר במשפט‪:‬‬ ‫הוא בנה בית והוא עשה שלננו יחיה ביח‬ ‫ובאן התוצאה‪ :‬הוא בנה בית לבנו‬ ‫ושיעורו‪ :‬הוא בנה בית יגרם בבך שלבנו יהיה בית‪.‬‬ ‫וכך הרבר ברוגמאות הבאות‪:‬‬ ‫מן המשפטים‪ :‬הוא אסף את הילרים‪ ,‬והוא עשה שהם יהיו חכורה על‪,‬זה‬ ‫נובע‪ :‬הוא אסף את הילדים לחכירה על‪,‬זה‬ ‫מן המשפטים‪ :‬הוא חילק את העוגה והוא גרם )עשה( שהחלקים יהיו‬ ‫לילדים‬ ‫ניכע‪ :‬הוא חילק את העוגה ל‪,‬לדים‬ ‫וכך ייאמר בלשוננו כיום‪.‬‬ ‫בלי ספק‪ ,‬כאשר אחרי פועל יכוא מרכיכ שמני נספח )הראוי לכוא‬ ‫אחרי פועל אחר(‪ ,‬אנחנו מרגישים ככך‪ .‬אנחנו בדרך כלל יודעים יפה‬ ‫מהי המסגרת הראייה לפועל‪ ,‬ולפיכך אנחני מסוגל‪,‬ם לזהות את‬ ‫המרביב הנספח‪ .‬אך יש אשר מרכיב נספח כזה נעשה רגיל אחרי‬ ‫הפועל‪ ,‬ואנחנו מתחיל‪,‬ם לראותו חלק ממסגרתו הקבועה של הפועל‪.‬‬ ‫מטגרת מירחבת זאת‪ ,‬בשהיא קבועה‪ ,‬מעידה העד היטב‪ ,‬כי חלה תזיזה‬ ‫במשמעותו של הפועל‪.‬‬ ‫וכך הרבד בפועל הדים‪ .‬שאנחנו רנים בו באן‪ .‬משנעשה המבנה‬ ‫המורחב‬ ‫הם הרימו את הזהב להי‬ ‫שגור בלשון‪ ,‬נתפס הפועל הדים כפועל ראטיבי ייתלת מקומיי'‪ .‬כפועל‬ ‫המסמן גדימת בעלות‪ :‬מפועל המסמן שינוי מצב לוקטיבי גרידא הוא‬ ‫הפך להיות פועל המסמן נתינה לזולת‪ .‬בדרך בלל אין המשמעות‬

‫‪74‬‬

‫('‪/‬יביברסיסה משיררח‬

‫הראשונית של הפועל נעלמת בליל‪ ,‬המשמעות הראשונית עשויה להיות‬ ‫חלק מו המשמעות החדשה‪ ,‬ובר בווראי נתפט המשפט הנרוו בתחילה‪:‬‬ ‫הוא נתו את הזהב להי בהרמתו‪,‬‬ ‫אר גם שריד בזה עשוי להיעלם‪ ,‬ואבו ייתבו מאור‪ ,‬שהמשפט הנרוו לא‬ ‫יתפרש בלל במטמו שינוי מצב לוקטיבי‪ ,‬ואין שיעורו של הפועל‪,‬‬ ‫בהופעתו ואת‪ ,‬אלא‪ :‬הוא נתן את הרבר למישהו‪ ,‬מגבלה מטוימת שיש‬ ‫לפועל נתינה זה היא תורשה מן המשמעות הראשונית‪ ,‬לא ייאמר‪:‬‬ ‫יהוא הרים את הטרגל לחברו‬ ‫יש בפועל הוים‪ ,‬בשהוא פועל ראטיבי )פועל נתינה(‪ ,‬התייחטות לנתינה‬ ‫שהיא מעשה נבבד‪ ,‬ובר ייאמר‪:‬‬ ‫הוא הרים תרומתו למוטד‬ ‫ומאלף מאר‪ :‬שם‪-‬העצם תורמה הגזור מו הפועל הזה מטמן נתינה‪ ,‬ואיו‬ ‫בו בלל משמעות של הגבהת דבר‪,‬‬ ‫ובר רשאים אנחנו לומר‪ ,‬שמטגרתו התחבירית המורחבת של הפועל‬ ‫הוים מעידה עליו שהוא נשתנה במשמעותו‪,‬‬ ‫וחייבים אנחנו להרגיש שוב הדגש היטב‪ ,‬לא תמיד זובה משמעות‬ ‫נטפחת להיהפר לחלק ממשמעותו של הפועל‪ :‬לא תמיר הופר מרביב‬ ‫תחבירי נטפח לחלק ממטגרתו הקבועה של הפועל‪ ,‬ודוגמא בולטת לבר‪:‬‬ ‫וירקעום ציפוי למזבח )במדבר יז‪ ,‬ו(‬ ‫ששיעורו‪ :‬הם רקעו אותם )=את המחתות( ועשו אותם ציפוי למזבח‪,‬‬ ‫המרביב הנטפח יציפוי למזבחי לא הפר להיות מרביב קבוע במטגרתו‬ ‫התחבירית של הפועל‪ ,‬משמעותו של הפועל ויקע לא נשתנתה עקב‬ ‫הרחבה תחבירית זאת‪,‬‬ ‫לאור עיוו זה ייקל עלינו לעמור על התזוזות במשמעותו של הפועל‬ ‫הקריש‪ ,‬פועל זה‪ ,‬שהוא פועל גזור‪-‬שם"תואר‪ ,‬לא טימו בתחילה אלא‬ ‫גרימת התהוותו של מצב‪ ,‬שמשהו יהיה קדוש‪ ,‬בפי הנראה‪ ,‬לא היה‬ ‫פועל וה נברל בתחילה מהפועל הקרוב לו קיוש‪,‬‬ ‫אי גרם שהתהווה המצב ש‪-‬בי קדוש‪,‬‬ ‫אי קידש‪/‬הקדיש בי‬ ‫במשמעותו זאת יבוא הפועל במטגרת של שני שמות‪-‬עצם‪ :‬הוא דו"ערבי‬ ‫ברמה התחבירית; והנה אחר פועל זה בא לפעמים מרביב תחבירי לא‬ ‫צפוי‪ ,‬מרביב שאינו רלבנטי למשמעותו הבטיטית של הפועל‪:‬‬ ‫גם אתם הקדיש המלר דוד להי )שמואל בי‪ ,‬ח‪ ,‬יא(‬ ‫המרביב להי הוא מעבר למה שנתפט במטגרת התחבירית ההולמת את‬ ‫הפועל הקריש‪ ,‬ברור הדבר‪ ,‬שמרביב זה מורה‪ ,‬שמרובר באו בנתינה‪ ,‬אר‬ ‫שאלה היא‪ ,‬אם לפנינו מרכיב נטפח שאינו קשור במשמעותז של הפועל‪,‬‬

‫העברית שלנו והעברית הקרומה‬

‫‪75‬‬

‫ושיעורו של המשפט‪:‬‬ ‫המלך רור הקריש אותם ונתנם לה‪:‬‬ ‫או שמא מרביב זה הוא במשפט זה מרביב אינטנרלי של המבנה‬ ‫התחבירי הראוי לפועל‪ ,‬ואם בך משמעותו של הפועל במשפט זה אין‬ ‫בה‪:‬‬ ‫המלך רור הקריש אותם‪.‬‬ ‫ולפנינו פועל נתינה שיש במשמעותו נוון בלשהו ממשמעותו הבטיטית‬ ‫הקורמת‪ .‬ואב! התלבטו מתרנמים אם לתרגם פועל זה במשפט בזה‬ ‫בפועל ‪ sacrified‬ששיעורו עשה את מישהו קרוש‪ ,‬אי בפועל ‪,give‬‬ ‫ששיעורו נתינה לזולת‪.‬‬ ‫בעברית של ימינו הרברים ברורים‪ :‬יש בירול טמנטי גמור בין הפעלים‬ ‫קירש ו‪-‬הקריש‪ .‬הפועל בבניין ייפיעל" מסמן את המשמעות המקורית‪,‬‬ ‫הקשורה בשם‪-‬התואר שממנו נגזר הפועל‪ ,‬ואילו הפועל בבניין‬ ‫ייהפעילי‪ :‬הקריש‪ ,‬מסמן נתינה לזולת‪ .‬באומרנו‪,‬‬ ‫המשוררת הצעירה הקרישה לו את הספר‬ ‫אין אנחנו חשים עור במשמעות‪,‬‬ ‫המשוררת עשתה את הטפר קרוש‬ ‫אלא שמשמעותו של המשפט נתפסת לנו קרובה ל‪,‬‬ ‫המשוררת נתנה לו את הטפר ברגשי הוקרה‪,‬‬ ‫נרגים תזוזה במשמעות עקב התרחבות המטגרת התחבירית בפועל‬ ‫נוטףי הפועל אטף הוא פועל "לוקטיבי‪-‬טימטריי‪ :‬הוא מטמן גרימת‬ ‫המצב ששני עצמים יהיר זה עם זה‪ .‬מבנה סימטרי‬

‫יכרנה משפט‪ ,‬שאם‬

‫קריאתו מימין לשמאל היא אמת‪ ,‬גם קריאתו משמאל לימין היא אמת‪:‬‬ ‫ילר אי יעםי ילר בי‬ ‫הוא מבנה סימטרי‪ ,‬שכן אם אמת הרבר‪ ,‬שילר אי הוא עם ילר ב‪ :‬אמת‬ ‫הרכר‪ ,‬שילר בי עם ילר א‪:‬‬ ‫במשמעותו זאת של הפועל אטף הוא יכוא כמסגרת תחכירית של שני‬ ‫שמות עצם‪ ,‬והשני שבהם צורתו צורת רבים‪:‬‬ ‫האיש אסף את חכריו‪.‬‬ ‫זאת המטגרת הרווחת‪ ,‬שכה כא פועל זה הז בעכרית המקראית והן‬ ‫בעברית של ימינו‪.‬‬ ‫והנה פועל זה ירע תזוזות ניכרות כמשמעותי‪ .‬כמשפט‪:‬‬ ‫ואטפתו אל תוך כיתך )רכרים ככ‪ ,‬ב(‪,‬‬ ‫שבו אין שם‪-‬העצם השני כא בצורת רכים איכר הפועל את משמעותו‬ ‫המקורית‪ ,‬ומשמעותו קרוכה למשמעות המשפט‪:‬‬

‫‪76‬‬

‫אוניברסיטה משוררת‬

‫והבנטת אותו אל תוך ביתך‬ ‫משמעות זאת עשויה להיות תולדה של משפט בגון‪:‬‬ ‫אטפת את הילדים לתוך הבית‬ ‫שבו לפנינו מדביב גטפח‪ ,‬לתזך הבית‪ ,‬שדבד אין לו עם משמעותו‬ ‫המקודית של הפועל‪ .‬ושיעודו של המשפט‪:‬‬ ‫אתה גרמת לבך שהילדים 'ה'ו זה עם זה והבאת אותם אל תוך‬ ‫הבית‪.‬‬ ‫העובדה‪ ,‬שבמשפט שהובא באן מ ‪~Q‬ר דברים נא שם עצם בצודת יחיד‪,‬‬ ‫במקום בצורת רבים‪ ,‬מעידה על כך‪ .‬שאין במשפט הזה משמעות נטפחת‬ ‫גרידא‪ ,‬אלא שמשמעותו של הפועל נשתנתה‪ .‬הוא הפך לה'ות לפועל‬ ‫תלת‪-‬מקומי‪ ,‬כד'ן הפעלים המטמנ'ם הבאת דברים למקום מטוים‪.‬‬ ‫במשפט המקרא'‪:‬‬ ‫הכטף‪ ...‬אשד אטפו שומרי הטף מאת העם )מלבים בי‪ ,‬בב‪ ,‬ד(‬ ‫לפנ'נו מרכ'ב הרלבנטי לפעלים המטמנים לקיחה‪:‬‬ ‫שומרי הטף לקחו בטף מאת העם‬ ‫קשה לקבוע כיום‪ ,‬אם לפנינו משמעות חדשה של הפועל אטף‪ ,‬משמעות‬ ‫של פועל לקיחה‪ ,‬או שמא לפנינו מרביב תחביר' נטפח‪ ,‬שאינו רלבנטי‬ ‫למשמעותו של הפועל‪.‬‬ ‫מכל מקום‪ .‬כאשר אנחנו מבנ'ם מישהו כיום בשם אטמן‪ ,‬אנחנו‬ ‫מתכוונים בכך לקבוע‪ ,‬שפלוני הוא הבעלים של דברים מטו'מ'ם‪.‬‬ ‫ודומה הדנר בשם‪-‬העצם מזרן‪ ,‬שא'נו מביע בדרך כלל‪ ,‬שפלוני‬ ‫אלמוני נורם לדברים מטו'מ'ם לה'ות לא זה עם זה‪ ,‬אלא הוא מביע‪,‬‬ ‫שפלונ' אלמוני נזתן לזולת ביד רחבה‪ .‬ולפנינו תולדה בדורה של מרכ'ב‬ ‫נטפח שהפך להיות חלק ממטגרתו הקבועה של הפועל מיזר‪.‬‬ ‫כך מע'דים מננים תחביר"ם על תזוזות במשמעותו של פועל‪.‬‬

‫פרק י"ב‬

‫משימרש מרשאל בלשרן למשמערירת‬ ‫קברערת חדשרת‬

‫לנגר עינינו מתרחשים תהליכי לשון היוצרים עוכרות לשון חרשות‪.‬‬ ‫אחר התהליכים הפעילים כיותר כלשוו הוא היווצרותם של מכני לשון‬ ‫חרשים עקכ שימוש מושאל כמלה או כצירוף לשוני‪.‬‬ ‫נכהיר כאן כקצרה מושג דה‪ ,‬שימוש מושאל כלשון‪.‬‬ ‫כאשר מישהו מצכיע על כחורה צעירה ומכנה אותהכ‪I‬רח‪ ,‬הוא טוטה‬ ‫טטייה לשונית כרורה מו הלשון הרגילה‪ ,‬שכן כהגררה המילונית של‬ ‫המלה כ‪I‬רח אין קכיעה‪ ,‬שכחורה היא פרח‪ .‬כשהמרכר טוטה טטייה‬ ‫כדאת מהרגלי הלשון המקוכלים‪ ,‬אין הוא חפץ ליצור ככך שיכוש או‬ ‫מטייה‪ .‬זי סטדיה יזומה הבאה להאיר דבר מסוים כעןלם הארה חרשה‪.‬‬ ‫שימוש מושאל כמלה יש כו השוואה כלתי מפורשת כין שני רכרים‪.‬‬ ‫ארם השומע שימוש כדה כמלה כ‪I‬רח ישאל את עצמו‪ ,‬מה הם הצררים‬ ‫השווים כין כ‪I‬רח לכין בחדרה‪ ,‬שהכשירו טטייה לשונית דאת‪" .‬אמר על‬ ‫כן‪ ,‬ששימוש מושאל כלשון מתמקר כמשותף כין שני רכרים מושווים‬ ‫ומתעלם מן המפריר‪ .‬השימוש המושאל‪ ,‬השימוש המטאפורי כלשון‪,‬‬ ‫הוא חי כל זמן שקיים אצל השומע והקורא מתח כין המשמעות הרגילה‬ ‫של מלה לכין המשמעות המושאלת‪ .‬מתח טמנטי דה‪ ,‬שהוא תולרת‬ ‫כגירה כטימון הנורמלי של רכרים‪ ,‬הוא מיטורות השימוש האמנותי‬ ‫כלשון·‬ ‫לא ככך אנחנו מכקשים לעטוק כאן‪ .‬אנחנו מכקשים לעטוק כאן‬ ‫כהתהוותן של עוכרות לשוניות קכועות עקכ השימוש המטאפורי‬ ‫כלשון‪ .‬מטאפורה ‪,‬עשויה להצליח‪ ,‬להשתגר כלשוו‪ ,‬וכעקכות דאת‬ ‫להתמטר‪ .‬הצלחתה היתרה של מטאפןרה מכיאה למותה‪ .‬היא חרלה‬

‫‪78‬‬

‫אוניברסיטה משודרח‬

‫לחיות מטאפורה והמלה‪ ,‬שהשתמשנו בה בהשראת חרגע שימוש‬ ‫אמנותו חורג‪ ,‬מקבלח משמעות חרשה קבועה‪ .‬לוא בך חיח במלח נורח‬ ‫שהוזברה באן‪ ,‬היתה חמלה זובה להגררה חרשה במילון‪ :‬נורח היא‬ ‫בחורה צעירה‪.‬‬ ‫מה שקורה למל‪,‬ם קורה גם למבנים תחביריים שלמים‪ .‬משפט שלם‬ ‫עשוי לשמש בפי יוצרו שימוש מושאל‪ ,‬מטאפורי‪ ,‬ושימוש מושאל זה‬ ‫עשוי להתאבן‪ ,‬להתמסר תוך השימוש בו ולזבות בבך במשמעות חרשה‪.‬‬ ‫נעיין במשפט של‪,‬רתו בשימוש מושאל‪:‬‬ ‫הוא נתן עיניו בספר‬ ‫משפט זה בנוי לבאורה במתבונתם של משפטים מקראיים מקובל‪,‬ם בגון‪:‬‬ ‫אבל שרה העיר‪ ...‬נתז בתובח )בראשית מא‪ ,‬מח(‬ ‫ושיעורו‪:‬‬ ‫הוא שם אח האובל בתוך העיר‬ ‫בלומר‪ :‬לפנינו פועל הראוי לסמן גרימת מצב‪ ,‬שרבר יהיה במקום‬ ‫בלשהו‪ .‬אבל לא יחו שיעורו של חמשפט שאנו רנים בו באן‪ .‬בווראי אין‬ ‫המשפט מביע‪ ,‬שמישהו נטל את עיניו ושם אותם בספר‪ .‬זה השומע‬ ‫משפט זה קולטו במביע משהו קרוב ל‪:‬‬ ‫הוא חסתבל )מתוך ערגה( בספר‬ ‫לא קשה לשער‪ ,‬ביצר הפך פועל הראוי לסמן נרימת הוויה לוקטיבית‬ ‫לחלק מניב המסמן הסחבלוח מחרך ערגה‪ .‬המבע החרש נוצר עקב‬ ‫התאבנותה של מטאפורה‪ .‬נשווה לנגר עינינו סיטואציח לשונית זאת‪:‬‬ ‫ארם מספר לזולתו על מישהו‪ ,‬שחוא נתן עיניו בספר‪ .‬הקולט משפט זח‬ ‫יבינו תחילה במבוון למשמעות הרגילה של הצירוף‪ ,‬משמעות של‬ ‫גרימת מצב לןקטיבי ‪ -‬פיזי מסוים‪ .‬חטטייה מן חמקובל תעורר את‬ ‫השומע לבקש במשפט בוונות אחרות‪ .‬בבקשת החצרקח לשימוש‬ ‫הסוטה במשפט יתעורר המתח ה מטאפורי‪ .‬שומע ישאל‪ ,‬מה הרמיון בין‬ ‫הפעולה חפיזית המטומנת במשפט לבין הבוונה הטתבלות עזה‪.‬‬ ‫מטאפורה זאת הצל‪,‬חה ער ברי בך שהיא נעשתה שגורה בלשון‪ ,‬ועם‬ ‫בך אבר ממנה המתח המטאפורי‪ .‬בך נוצר ערך מילוני חרש יינחן עיניים‬ ‫בי'‪ ,‬פועל חרש שהוא ניב‪ .‬במשפט שאנו רנים בו אין עור שלושה‬ ‫מרכיבים שמניים חיים‪:‬‬

‫הרא נתן עיניו בסנור‬ ‫אלא שניים‪:‬‬ ‫הרא נתן עיניים ב סנור‬ ‫אם נמיר במשפט זה את המלה עיניים בשם עצם אחר יתבטל הניב‬

‫העברית שלנ‪,‬‬

‫‪,‬העברית הקרךמה‬

‫‪79‬‬

‫רהמשפט יחזרר למשמערתר המקררית‪:‬‬ ‫הרא נתן את המטמנת בטפר‬ ‫רמביררן שבבך תשתנה המשמערת ברלה‪ ,‬נקבע שאין המרה זאת אפשרית‬ ‫כלל‪ .‬ראם בך אין המלה עיניים מהירה מרכיב תחבירי במשפט וה‪.‬‬ ‫נע"ן להלן במבנים תחביר"ם נרטפים‪ ,‬שהמבנה שלהם הרא תרלרת‬ ‫שימרש מרשאל במבנה המקררי‪.‬נשררה את המשפטים‪:‬‬ ‫הרא עמר על רעתר‬ ‫הרא עמר על הרצפה‬ ‫המשפט השני מטמן מצב פיזי מטרים‪ .‬המשפט הראשרן‪ ,‬הררמה לר‬ ‫במרביביר‪ ,‬לא ייתפט כלל במטמן מצב פיזי‪ .‬השימרש במלה דעתר‬ ‫במשפט הראשרן יהיה הרמז הראשרן לכך‪ .‬שאין לפנינר הבעת רעירן‬ ‫לרקטיבי‪ .‬דעת אינה מקרם שבר אפשר לעמרר‪ .‬השרמע משפט זה יתפרט‬ ‫ארתר בקררב במשמערתי למשפט‪:‬‬ ‫הרא התעקש‬ ‫אר‪ :‬הרא טירב לשנרת את דעתר‪.‬‬ ‫המשפט שאנר דנים בר הרא נטרל מתח מטאפררי‪ .‬שרמער אינר מבקש‬ ‫לגשר בין המשמערת המבררנת לבין המשמערת המקררית‪ .‬הרא מרצא‬ ‫במשפט זה פרעל שהרא ניב‪:‬‬ ‫עמר על דעת‬ ‫רשרב‪ ,‬ההרכחה שניב כברל לפנינר היא בבך‪ ,‬שאין להמיר את המלה דעת‬ ‫בשם‪-‬עצם אחר‪ ,‬שבן נטירן המרה זה יהררט את משמערת המשפטברלר‪,‬‬ ‫ריחזירר למשמערת שללרקטיבירת‪.‬‬ ‫לא בך תפט את המשפט זה ששמע ארתר לראשרנה‪ .‬אין טפק ששרמע‬ ‫זה הזדעזע כאשר שמע טט"ה מתמיהה זאת מן המקרבל רמן ההגירני;‬ ‫כיצר אפשר לעמרד על הרעת? רהרי דעת אינה רבר פיזי שאפשר לעמרר‬ ‫עליר‪ .‬טיררב זה לקלרט את המשפטכפשרטר יעררר את השרמע לבקש את‬ ‫ההצדקה לטטיה הלשרנית‪ ,‬רכך יררצר המתח המטאפררי‪ .‬השרמע יפרש‬ ‫את המשפט באילר יש בר‪ :‬מישהר בה התעקש‪ ,‬עד שהרא דמה לזה‬ ‫הערמד על משהר רמטדב לזרז ממנר‪ .‬בדימרי בלתי מפררש זה הרענק‬ ‫לשם‪-‬העצם דעת מעמד של בעין דבד פיזי‪ ,‬הדארי להיזת מקזם עמידה‪.‬‬ ‫מביל מקרם‪ ,‬במילרן שלנר יש עדך עמד על דעת‪ ,‬שהרא תרלדת‬ ‫מטאפררה מתה‪.‬‬ ‫רמן הרארי להתברנן בתרפעה תחבירית נרטפת הקשררה בתהל‪,‬ך‬ ‫התאבנרתר של המבנה התחבירי המקררי‪ .‬בינר"ם מרשא"םירמרר זה בזה‬ ‫ללא הגכלה‪:‬‬

‫‪80‬‬

‫אוניברסיטה משוירת‬

‫הוא עמד על שרלחני‬ ‫הוא עמד על שילחנה‬ ‫הוא עמד על שולחנכם‬ ‫ולא כר הרכר כמכנה מאוכן שהיא ניכ כמעמד פועל‪:‬‬ ‫הוא עמד על רעתי‬ ‫הם עמרו על רעתם‬ ‫אר ל
‫העכרית שלבו והעכרית הקרןמה‬

‫‪e1‬‬

‫"הוא בילה חמתנו באחיו‬ ‫ולא "אמרו משפטים‪:‬‬ ‫"הוא בילה שולחנו באחיו‬ ‫הוא נתן רעתו על הרבר‬ ‫"הוא נתן רעתנו על הרבר‬ ‫ולא ייאמר‪:‬‬ ‫"הוא נתן שולחנו על הרבר‬ ‫ולא נתקשה לשחזר בבל אלו את הסיטואציה הלשונית שיצרה את‬ ‫המציאות הלשונית הלא מקורית‪ .‬ביסור בל אלו שימוש יוצר‪ ,‬אמנותי‪,‬‬ ‫חר פעמי במשפט‪ .‬שימוש מטאפורי זה התאבן ויצר ניב‪.‬‬ ‫נפנה עתה לניב שנוצר זה עתה לנגר עינינו‪ :‬מצאנו בספר חרש את‬ ‫המשפט‪:‬‬ ‫מחר בשעה עשר את מאה אחוז בבית‪.‬‬ ‫בל השומע עברית מרוברת יבין משפט זה היטב‪ .‬זה המבקש לשמור על‬ ‫הלשון לבל תשתבש יעיר על השימוש הסוטה בצירוף מאה אחוז‬ ‫במשפט זה‪ .‬אך לא זה ענייננו באן‪ .‬לנו חשוב לעמור על בך‪ ,‬שאין רינו‬ ‫של הצירוף מאה אחזז במשפט זה ברינו במשפט‪:‬‬ ‫מחר יעלה המחיר במאה אחוז‬ ‫הרבר עולה מן העוברה‪ ,‬שאין להמיר את המלה מאה שבצירוף שאנו‬ ‫רנים בו בשמות מספר אחרים‪:‬‬ ‫מחר את שלושים ושניים אחוזים בבית‬ ‫בפי שייאמר‪ :‬מחר יעלה המחיר בשלושים ושניים אחוזים‪.‬‬ ‫וברור הרבר‪ :‬מאה אחז‪ ,‬שבמשפט הנרון אינו בא במעמר שלושים אחוז‬ ‫ובמעמר מאה תמזחים‪.‬‬ ‫ימחר בשעה עשר את מאה תמז'ים בבית‬ ‫מעיון זה עולה‪ ,‬שהצירוף מאה אחז‪ ,‬אינו מתפקר באן בצירוף חופשי של‬ ‫שם‪-‬מספר ושם"עצם‪ ,‬אלא כניב בבול במעמר מרביב לשוני אחר‪ .‬ולא‬ ‫קשה לגלותו‪:‬‬ ‫מחר כשעה עשר את בזזדאי כאן‬ ‫ולא יקשה על‪,‬נו לחשוף את ררך התהוותו של הניכ‪ .‬הצירוף מאה"אחז‪,‬‬ ‫בא לבטא וראות מלאה כרכר‪ ,‬וראות שלמה כדבר‪ .‬והשלם הריהו‬ ‫מאה"אחז‪ ,‬של רבר‪ ,‬מכל מקום בלשון הדיבור מאה"אחז‪ ,‬הוא ביזדאי‪.‬‬ ‫ררך האנלוגיה הלשונית מי ירע? האם לא ייתכן שניב וה שהעלינו‬ ‫כאן ייצור בעקבותיו ניב דומה לו בגון‪:‬‬ ‫מחר בשעה עשר את חמישים אחוז בבית‬ ‫ואם יקרה הרבר‪ ,‬תהיה משמעות חמיזוזים אחז‪ ,‬שבמשפט לא מחצית מן‬ ‫הזוזלם אלא קרובה למשמעות המלה אזלי‪.‬‬

‫‪82‬‬

‫<יוןנינרסיטה משרררת‬

‫כר יוצרת הלשון שעה שעה מציאות לשונית חרשה‪ :‬לשון ציורית‬ ‫מושאלת מתאבנת ומתוכה נוצרים ניבים כמעמר פעלים‪.‬‬

‫פרק י"ג‬

‫תצררה חרשה בושרן הריברר‬

‫לשוו הריכוד של ימינר ירצדת עוכדרת לשונירת חדשרת‪ ,‬חלקו מכוח‬ ‫התפתחות פנימית‪ ,‬וחלקן בהשפעת לשונות אחדות‪ .‬בלשו העוטק‬ ‫בלשון הריברר מוצא את עצמו מיד כעולה על שדה‪-‬מוקשים; נם אם הוא‬ ‫מבקש לתאר את המצוי בלשון רלא לעטוק בשאלות הנורמטיביות מתי‬ ‫תופעה לשונית כשרה‪ ,‬ומתי מן הראוי לא להשתמש בה‪ ,‬אין הוא יבול‬ ‫להימלט משאלות מביכות אלה‪.‬‬ ‫בלשון הריבור יש תופעות לשוו מובהקות שבהן היא נברלת מן הלשון‬ ‫ההיטטורית ומן הלשון הטפרותית בת‪-‬ימינו‪ .‬אין באן הבוונה לשניאות‬ ‫ולשיבושים העול‪,‬ם יום‪-‬יום בריבור‪ .‬איש לא יכריז על שיבושים אלו‪,‬‬ ‫שהם מהווים מערכת לשונית של ממש‪ .‬כוונתנו כאן לתופעות שהפכו‬ ‫עקב השימוש בהן לטטנררטים מקובל‪,‬ם‪ ,‬לכעין חוקים לשוניים‪.‬‬ ‫עמדנו כאן על התהוותם של אונרים חרשים בלשון‪ .‬והנה בלשון‬ ‫הריביר משמש אוגד חדש‪ ,‬והוא שונה בהופעתו מן האוגרים המקובל‪,‬ם‬ ‫בלשון הטפררתית‪:‬‬ ‫אלוהים זה דבר ראשון )בנימין תמיז(‬ ‫בולוניה זה לא עיר )חנוך ברטוב(‬ ‫מה שאיו לנו זה כטף )משה שמיר(‬ ‫)משפטים אלו לא נלקטו ישירות מלשון דיבור אלא מיצירות טפרות‪,‬‬ ‫שבהן ביקשו הטופרים לשים לשון דיבור בפי גיבורי היצירה(‪.‬‬ ‫בכמה מהמשפטים מצטמצם השוני בהשוואה לעברית הטפרותית‬ ‫בחילוף זה במקום הרא‪ .‬לכאורה‪ ,‬לפנינו רק אונר חרש‪ ,‬אבל יש באן‬ ‫תופעה מהותית יותר‪ .‬בחלק מן המשפטים אין האונר מרתאם לנושא‬ ‫המשפט‪ .‬לא "אמר בלשון הדיבור‪:‬‬

‫‪84‬‬

‫<‪t‬‬

‫ונינרסיטה משוררח‬

‫בולוניה זו לא עיר‬ ‫בולוניה זה לא עיר‬ ‫בי אם‪:‬‬ ‫אפשר לומר‪ .‬שהתפתחות זאת היא טבעית לנמרי‪ .‬ההתאם בין האונד‬ ‫לבי! הנושא נמו‪:‬‬ ‫הדם הוא הנפש‬ ‫הוא‪ ,‬בפי שראינו בדיו! קודם‪ ,‬אנברוניזם‪ .‬הוא שואב מ! התקופה שבה‬ ‫היה שם‪-‬הנוף לא אונד אלא נושא ממש‪ ,‬והמשפט היה משפט ייחוד‪.‬‬ ‫ההתאם בי! האוגד לבין הנושא הלך ונחלש בלשוננו בגלל העובדה שלא‬ ‫הורגש עוד טעם לבך‪ ,‬שב! המבנה הפטיק להיות משפט ייחוד‪ .‬לשון‬ ‫הדיבור הביאה את התהליך לטופו‪.‬‬ ‫תופעה לשונית מעניינת קשורה ביצירת משפט טתמי בלשו! הדיבור‪.‬‬ ‫פלא הוא‬ ‫המשפט‬ ‫בהקשר‪ :‬אמש טיילתי ברחוב דיזננוף והוא היה ריק לגמרי; פלא הוא‪.‬‬ ‫הוא משפט טתמי‪ .‬שם הנוף הרא אינו מתייחט במשפט זה למצב‬ ‫קונקרטי‪ ,‬למשהו מטוים‪ ,‬אלא הוא מתייחט התייחטות בללית‬ ‫לטיטואציה או למדובר‪ .‬משפט זה שונה בבך מ! המשפט‪:‬‬ ‫אני מביר את דוד‪ .‬הרא פלא‬ ‫משפט‪ ,‬שבו שם‪-‬הגוף מתייחס לשם‪-‬העצם ירי‪ ,‬שהועלה בהקשרו של‬ ‫המשפט הנדון‪.‬‬ ‫הלשון האננלית יודעת להבדיל בי! שני טיפוטי משפטים‪:‬‬ ‫‪He is a wonder‬‬ ‫‪It's a wonder‬‬ ‫והנה גם לשון הדיבור שלנו מבדילה בין משפט שנושאו שם‪-‬גוף‬ ‫המתייחט התייחטות קונקרטית לעצם לבין משפט שנושאו הוא טתמי‪.‬‬ ‫אני מביר את דוד‪ .‬ו ‪ i‬וא פלא‬ ‫רחוב דיזנגוף היה ריק לגמרי‪ .‬זה פלאו‬ ‫הזא מתייחט לעצם קונקרטי‪ ,‬רזה מתייחט התייחטות בללית לטיטואציה‬ ‫או למדובר‪.‬‬ ‫ההבדל אינו מצטמצם בבך‪ :‬הנושא הטתמי יבוא בצורה זו‪ :‬זה )ולא‬ ‫בצורות ז ו‪-‬אלז( גם ליד שמות‪-‬עצם ממין נקבה וגם ליי שמות‪-‬עצם‬ ‫ברבים‪:‬‬ ‫זה פזעל‪,‬ם חביבי ידידים שלנו )חנוך ברטוב(‬ ‫אני מהרגע הראשון אמרתי שזה שרייים )חנוך ברטוב(‬ ‫זה האחים בוראשווילי )בנימין תמוז(‬ ‫)ושוב‪ ,‬לפנינו לשון ייבור בפי ששמו אותה טופרים בפי דמויות‬

‫העברית שלנו והעברית הקדומה‬

‫‪85‬‬

‫ביצייותיהם(‪.‬‬ ‫טופיים בתמוז‪ ,‬ביטוב ושמיי מבייל‪,‬ם הביל היטב בי! הגושא הטתמי‬ ‫זה המיוחי ללשון הייבוי לבין הגושא הטתמי הדא המשמש בלשון‬ ‫הטפיותית ובלשון התקגית‪.‬‬ ‫גיגים עגיי! זה במשפטים המושמים בפי ימויות שוגות בטפי ייפצעי‬ ‫בגיותיי של חגוך ביטוב‪:‬‬ ‫עדבדה היא איש לא "‬ ‫א‪.‬‬ ‫ובאילו לא אני הרא‪.‬‬ ‫טעדת גדדלה היא‪.‬‬ ‫משפטים אלו הושמו בפי ימויות המיביות עביית תקגית או גבוהה‪.‬‬ ‫היום זה שלרס‬ ‫ב‪.‬‬ ‫זה לא אנגלית‬ ‫זה אתה?‬ ‫משפטים אלו הושמו בפי דמויות המיביות לשון דיבוי גמוכה‪.‬‬ ‫אין טפק‪ ,‬שלוא גאמיו המשפטים שבקכוצה אי על‪,-‬די דמויות‬ ‫המדביות לשון דיבוי גמובה היו המשפטים מקבלים צויה‪:‬‬ ‫זה עובדהן‬ ‫זה אגין‬ ‫זה טעות גדולהן‬ ‫שאלה זאת באה ל‪,‬די ביטוי גם במבגה מורכב יותי‪ ,‬שגטוע בו משפט‬ ‫טתמי‪:‬‬ ‫אשתו היא שגימה לבך‬ ‫דוד הרא שגתן ל‪ ,‬את הספר‬ ‫במשפטים אלו יש משפטים טתמיים‪:‬‬ ‫ר‪ -‬דרד חרא‬ ‫אשתר חיא‬ ‫ובולט הדבד בתיגומם של משפטים אלו לאגגל‪,‬ת‪:‬‬ ‫‪I,'s david ... , I,'s his wife ...‬‬ ‫והגה בלשון הדיבור תובע הסתמיות שבמשפטים אלו במלה זה‬ ‫זה דיד שגתן ל‪ ,‬את הטפי‪.‬‬ ‫בלשון העיתוגות מבוצע משפט מטיפוס זה בדיך המושפעת מן‬ ‫האנגלית‪:‬‬ ‫היה זה דוד שגתן ל‪ ,‬את הספי‬ ‫במשפט זה מסומן זמן ייעבייי הן במשפט הטתמי עצמו‪ :‬חיה זה דדד‪ ...‬והן‬ ‫במשפט הזיקה‪ :‬נת! ל‪ ,‬את הטפי‪ .‬במשפט העבדי הקלאסי מובע‬ ‫במשפטים מטיפוט זה הזמן רק במשפט הזיקה‪:‬‬

‫‪86‬‬

‫‪K‬‬

‫וניברסיטה משוררת‬

‫דוד הוא שנתן‪...‬‬ ‫תופעה אחדת המיוחדת ללשון הדיבור‪ ,‬שהפכה לסטנדרט לשוני‬ ‫בלשון זו‪ ,‬הוא ריבוי המלים הבאות במעמד מאוד‪.‬‬ ‫בעברית‪ ,‬כבלשונות אחרות‪ ,‬יבוא אחדי שם‪-‬תואר ואחרי נשואים‬ ‫מסרימים אחרים מרכיב תחבירי המסמן את דרנת התכונה‪ ,‬את דרנת‬ ‫הרגש וכוי‪:‬‬ ‫הוא חכם מאד‬ ‫הוא חכם למדיי‬ ‫מספר המלים הבאות במעמד מאוד קטן בעברית בהשוואה לאננלית‪.‬‬ ‫בלשון הדיברד של ימינו מחויבות המלים הבאות במעמד זה‪ .‬חלקן בה‬ ‫רווחות במעמד זה‪ ,‬עד שאין אנשים מרגישים בתזרזה התחבירית‬ ‫והסמנטית‪:‬‬ ‫הוא די חבם‬ ‫הוא מספיק חכם‬ ‫המלים די ומספיק‪ ,‬שהוראתן הבסיסית היא סימון הכמות‪ ,‬הפבו כאן‬ ‫למרביב תחבידי המביע את דרנת הרגש‪ ,‬או התכונה‪ .‬מלים אחרות לא‬ ‫זבו עדיין לשימוש מקובל במעמד זה‪ ,‬והן נחשבות עדיין לתופערת של‬ ‫לשון נמובה‪ ,‬לא נכונה‪:‬‬ ‫אבא שלי נורא מסבן‬ ‫הוא כזה מסבן‬ ‫איר היה חם היוםן‬ ‫המלים נורא‪ ,‬כזה ו‪-‬איר באות כאן במעמד המלה מאור‪.‬‬ ‫תיפעית לשרן אלי‪ ,‬ירבית כמיתן‪ ,‬מעלית את שאלת הנירמטיביות‪ .‬יש‬ ‫טיענים‪ ,‬שמכייין ששימישי לשין אלה אינם על‪-‬פי המציי במקידית‬ ‫הקלאסיים של העכרית ‪ -‬לשין המקדא ילשרן חזייל ‪ -‬הרי הם זרויית‬ ‫ייש לעיקדם מן השידש‪ .‬מה ההצדקה לטענית ממין זה?‬ ‫לשין אינה רק כלי לתקשירת‪ .‬לשין היא עדר תדביתי‪ .‬היא מקשרת‬ ‫בין הפדטים שבחברה מסיימת‪ ,‬היא המצע התרביתי המרכהק המשיתף‬ ‫לבני‪-‬אדם‪ ,‬ייש לה עדר רגשי רב‪ .‬על כיחה של הלשין כבר עמדר מדינית‬ ‫יממשלית‪ ,‬שעידדי את חדירת לשינותיהן לארצות זרית‪ .‬הלשין‬ ‫מעירדת קשרים דגשיים בין אדם לסביבתי יבין אדם לבין הדירית‬ ‫שחלפי‪ .‬קידם כל עליני להבין את אלי‪ ,‬שהכלי הלשוני שבי כתיכים‬ ‫נכסי התרכית מקרדש כעיניהם‪ ,‬יזה הקריטריין שלהם להערכת המותר‬ ‫והאסיר‪.‬‬ ‫מצד שני‪ ,‬אין אנחני רשאים לשחרר את עצמנו גם ממבט אחר‪ .‬לא‬

‫העברית שלבו והעברית הקרומה‬

‫‪87‬‬

‫ניתן לשמר לשון לדודרת‪ .‬לשרן חיה משנה פניה תוך בדי השימוש בה‪,‬‬ ‫ולא נוכל למנוע את הדבר‪ ,‬גם אם נשקוד על בך‪ ,‬ובולט הדבד בלשונות‬ ‫שידעו התפתחות נורמלית‪ ,‬כלשון האנגל‪,‬ת‪ :‬הלשון של ציוטר שונה‬ ‫מהאגגלית של שקטפיר‪ ,‬והאגגלית של שקטפיד שונה מן האנגלית של‬ ‫בן דורגו‪ .‬ומדוע לא יקרה הרבד אף כלשוננו אגו?‬ ‫ומאלף בעניין זה העיון כלשון המקרא‪ .‬לשון זו מהווה לעתים קרובות‬ ‫אטמכתא לתקיגותו של מבע כלשון ימינו‪ .‬והגה הלשון המקראית עצמה‬ ‫ידעה התפתחות לשונית‪ .‬בל הצצה בפרק מפרקי הדקרוק מגלה עקברת‬ ‫של טטיות ושיכושים שקגו שביתה בלשון‪ ,‬והפבו נורמה עקב הופעתם‬ ‫במקרא‪ .‬והרי עוקרי בללים מדקדוק לשוננו אינם אלא תולדה של טטייה‬ ‫מחרק לשרגי מטיים שפעל כלשון בתקופה מטוימת‪ .‬עובדה היא‪ ,‬שגם‬ ‫במקרא יש תופעות שלא נובל שלא לדאיתן בחריגים‪ .‬יש צררות‬ ‫מקראיות הטוטות מן העדויות העיקריות של לשון המקרא‪ .‬האם יתידו‬ ‫שומרי הלשון טטיות כאלה‪ ,‬גם אם הן מצויות בלשון המקרא? האם‬ ‫אנחנו יבולים לקבוע תמיד כפטקנות מהי לשון המקרא האמיתית‪ ,‬ומהו‬ ‫חריג מלשון זר למרות שהיא בא כמקרא עצמו? כעיה זו קשה מאוד גם‬ ‫לשומרי הלשין הנחרצים ביותר‪.‬‬ ‫הדוגמאות הבאות מציגות את הכעיה‪.‬‬ ‫מבדילים ביום בין פועלי גזרת לייא לבין פרעלי גזרת לייי )המכיגה לייה(‪.‬‬ ‫ייאמר בלשונני מצאנן י‪-‬גל‪,‬נן‪ .‬כלשין חז"ל גטפגת גזרת ל"א לחלוטין‬ ‫בתרך גזרת לייי‪ .‬בלשוו זו ייאמר‪ :‬מצינן )במו‪ :‬גל‪,‬נן( ולא מצאנן‪ .‬והנה‬ ‫תהליך הטשטוש בין שתי הגזרות משתקף בבר במקרא עצמו‪ .‬הצורות‬ ‫הכאות של הפעלים מגזרת ל"א גראות בצורות של גזרת ל'''‪ :‬לו;ולאת‬ ‫לעתים רק‬ ‫בדימה ל‪ -‬דנללת‪ .‬נביו;נ )כנגד‪:‬נ‪.‬באו;נ( בדומה ל‪-‬ג~‪,‬ו;נ‪.‬‬ ‫הניקיד מגלה את השפעת פועלי ל'''‪" :‬ן‪",‬אים )בנגד חוטאים( בדןמה ל‬ ‫גןל‪,‬ם‪ .‬ורבות מאור הדוגמאות לבך‪ .‬ובך יישאל מיר‪ ,‬מה מחייב אותנו‬ ‫כיוט‪ ,‬דובריה של הלשין העברית של ימיני? האם אנחנו רשאים‬ ‫לטשטש את ההבדליט המקוריים בין שתי קבוצית פעלים גדולות‪ ,‬וזאת‬ ‫כעקבות חריגים בלשין המקרא‪ ,‬או שאין לעשות בן‪.‬‬ ‫הדקרוק שלנו הוא אידיאליזציה של המצוי במקרא ולא תצלום של‬ ‫הלשון הזאת‪ .‬כדרך בלל אנחנו מקדשים לא את המצרי אלא את אשר‬ ‫אנחנו ריאיט במייצג את לשרו המקרא‪ .‬יהיבן הגבול?‬ ‫באן עשוי מישהו להטתמך על דרבי התהוותם של חוקי הלשון‪ .‬חוקי‬ ‫הלשון‪ ,‬גם המרכזיים שבהם‪ ,‬לא נוצרו אלא בפריצה מן הקיים ומן‬ ‫המקיבל‪ .‬מה שהיה טטייה מחוק מקובל בתקופה אחת‪ ,‬הפך נורמה‬

‫‪88‬‬

‫<יוךניברסיטה משיררת‬

‫כתקופה אחרת‪ .‬האם חוק התקצרותן של תנועות הרחק מן הטעם‪,‬‬ ‫‪'I‬קיר‪1/‬יקירי‪ ,‬לא היה כראשיתו של רכר חרינה מן המציאןת הלשונית?‬ ‫ויותר מזה‪ :‬הרי כל צורותיה של הלשון המקראית הן תולרות של‬ ‫שינויים שחלו כצורותיה של לשון קרומה יותר‪ ,‬ורק כך מוסכר הקשר‬ ‫ההסטורי כין לשונות אחיות‪ .‬ברור לנו שאין טענה ממין זה תופסת‬ ‫לענייננו‪ .‬איש לא יטען שעלינו לנסות ולשחזר כלשוננו את המקורי‬ ‫כיותד‪ .‬אין אנחנו קשודים כתרבותנו לצורות הקדומות שמהן התפתחו‬ ‫אוצרות התרבות שאנחנו קשורים כהם‪ .‬כצדק רב יאמרו שומריה של‬ ‫הלשןן‪ ,‬שהוויה לשונית שקדמה למקרא אין לה דבר לתודעתנו‬ ‫הלשוגית‪ ,‬ואילו לשון המקרא מקשרת כיגינו לבין שורשי תרכותגו‪.‬‬ ‫לא ננסה כאן לפסוק הלכה‪ .‬כשבלשן מתאר את עובדותיה של הלשון‬ ‫ומפרש אותן‪ ,‬הוא מסונל להימנע מלערב כעבודתו את רנשותיו‪ .‬כשהוא‬ ‫עוסק כנורמטיביות‪ ,‬הוא חורנ אל תחום שיש כו רגשות ומשאלות לכ‪.‬‬ ‫לא נאמר כאן אלא‪ ,‬שרגשותינן כיחס למורשה הלשונית שלנו יעצבו‬ ‫כמירה רכה את התפתחותה של הלשון החיה של ימינו‪ ,‬גם אם לשון זו‬ ‫כלשון חיה כוודאי תוסיף ותתפתח‪.‬‬

‫ביבליוגרפיה‬ ‫‪Kautzsch, E. Gesenius' Hebrew Grammar. 28th Edition Translated‬‬ ‫‪by A.E Cowley Oxford University Press , 1910‬‬ ‫במי ‪ I‬חר הסעיפים‪112-106 • 48 :‬‬ ‫‪Driver, S, R. A Treatise on the Use of Tenses in Hebrew. 3rd ed .‬‬ ‫‪Oxford 1892‬‬ ‫בנר ‪ I‬יר אבא‪ .‬ושרז מקרא רושרז חבמים ברבים א‪-‬ב יירבירי'‪ 967 ,‬ו‪1971 ,‬‬ ‫רובינשטיין אליעזר‪ .‬המשכו ‪ U‬השמני‪ .‬עירנים בתחביר ימינו ה ‪ I‬צי הקיביץ‬ ‫המאוחר ‪ I‬א ‪ I‬ניברסיטת חל‪-‬אביב ‪1968‬‬ ‫רובינשטיין אויעזר‪ .‬הציררף הכוועוי‪ ,‬עירנים בתחביר ימינר הוצי הקיבוץ‬ ‫המאוחר ואוניברסיטח חל‪-‬אביב ‪1971‬‬ ‫הערה‪ :‬בכללו נאן רק‬

‫ספרים הרנים בנישארם שהועלו בספר‪.‬‬